אז בא לי לדבר על אח שלי. מחורבן ככל שיהיה, הוא בכל זאת אח שלי. אני חושב שהכל התחיל בערך מכיתה ג'. אתם מבינים, במקור היינו אמורים לסיים כיתה ו' בבית ספר אחר לגמרי מאשר זה שבו סיימנו כיתה ו' בסופו של דבר. או במילים פשוטות: עברנו בי"ס בכיתה ג'. ובכיתה ג' אחי פגש את מי שלימים יהיה החבר הכי טוב שלו ואישיות מוכרת במשפחה שלנו. נקרא לו אָל. אל הוא ילד פשוט. הוא אוהב לאכול, לשתות, לישון עד מאוחר (למרות שהוא גר מול בי"ס, כאילו, כל החיים שלו, הוא בכל זאת איחר בכל בוקר) לרכב על סקייט... ולעשות פרצופים מצחיקים. אם מישהו יישאל אותי "מי זה אל בכלל?" אענה לו בחופזה וללא היסוס "אה, הוא זה שעושה את הפרצופים", כי זה מה שהכי מתאר אותו. הוא לא חכם במיוחד, לא חרוץ במיוחד- הוא פשוט אוהב לעשות פרצופים מצחיקים... וקולות מצחיקים... ולחקות אנשים במבטא מצחיק... הוא מצחיק באופן כללי. אבל הבדיחות שלו... תמיד התאפיינו במין פשטות שכזאת. בכיתה ג' זה היה "חחח... בולבול!!!1... חחח", בכיתה ה' זה היה חיקוי של המורה לחשבון ובכיתה ובכיתה ח'... ובכן, הוא לא כל כך התפתח. אותו חיקוי של המורה לחשבון שעדיין מצחיק את כל מי שעדיין מסתובב איתו, ואלו לא אחרים מאשר הדבילים של הכיתה.

כולכם מכירים את הדבילים של הכיתה. ילדים עם פרצוף פשוט (aka: טיפש), שם פשוט (aka: טיפש!), שם משפחה פשוט (aka: טיפש!!) ודיבור פשוט (aka: טיפש!!!)... ובדיחות פשוטות (aka: מטופשות!!!1), מאוד פשוטות (aka: מט!פש!ת !!!1). הם קיימים בכל כיתה ובי"ס, לא משנה איפה. אצלנו הדבילים הם קצת פחות דבילים כי אנחנו בכל זאת כיתת מוזיקה- אבל זה לא אומר שהם לא דבילים. לא... קוּ, אַס, יוֹ, נֵד, ואָל (זה שעליו כבר דיברנו) הם בהחלט דבילים. ואחי- שיש לו פוטנציאל להיות נחמד, מנומס, חכם, חרוץ ומוזיקאי לא רע- מתבזבז יחד איתם. הרי אָל עצמו לא כל כך גרוע, אָל יחד עם שאר חבריו הדבילים הם הבעיה האמיתית. אך השאלה האמיתית היא: למה הוא נקשר דווקא איתם? הרי אני והוא גדלנו באותו בית, סביבה ועם אותם הורים- ואני לא סובל את האדמה עליה הם דורכים. אז התשובה היא: זה בגלל שהוא אוהב את זה. הוא אוהב להיות ערס. את הנפת הידיים, את הדיבור בסגנון "קוּס אמא'שך" ואת הערסיזם בכלליות.

ובכל זאת, אני אומר, למרות כל הכעסים והצרות שהוא גרם לי: זאת לא אשמתו. צריך להאשים את הוריי הלא-כל-כך-יקרים. הם ראו לאן זה הולך, ובכל זאת החליטו לא לנקוט שום פעולה ולתת לו "להבין לבד שזה רע בשבילו". אז רק שתדעו- שלפחות לשבת ולדבר איתו ברצינות, או לעשות משהו יותר נוראי מלא להביא לו לשתות מיץ לארוחת הצריים כעונש על זה שהוא עוד פעם דיבר בשיעור, היה מאוד אפשרי. ועכשיו- רק בגללכם, הוריי- הוא כזה.

ואין דרך חזרה...

קונטי.