את המורה לרוסית שהחליטה שאין לה מספיק זמן ללמד אותנו, לכן אנחנו חייבים להישאר בשיעור שלה לפחות רבע שעה אחרי הצלצול. בטח תחשבו שיש לנו ילדים מטומטמים בכיתה שלא נותנים לה ללמד. צדקתם חלקית. היא נותנת לנו הרצאות "שימושיות" לחיים במקום ללמד כללי דיקדוק. עד היום היינו צריכים לשמוע שעצים הם בעצם יצורים תבוניים, שציונים ברוסית ובכלל ציונים זה דבר בכלל לא חשוב ושבנות יותר חזקות מבנים למרות שמוכח מדעית ששני המינים שווים.

את המורה לתנ"ך שהחליטה שאנחנו כיתה של פרשני-תנ"ך ולכן צריך לשים לנו שאלות במבחן עליהם לא למדנו בכלל. כששאלנו אותה לפשר הדבר היא אמרה ששאלות כאלו בודקות את ההתמצאות שלנו בתנ"ך. כשהסתכלנו עליה בפרצוף מאיים שמצביע על כך ששליטתנו העצמית הולכת ומתדרדרת, היא אמרה שננחש את הניחוש הטוב ביותר שלנו. לאחר המבחן בדקנו בתנ"ך עם פירושים, ולא היה ילד אחד שכתב נכון, או במילים פשוטות: ירדו לי לפחות 3 נקודות אוטומטית מהמבחן. להתראות, 100, היה נעים להכיר אותך.

את רכזת השכבה שהחליטה שאם אני רב מכות עם ילד שמציק לי במשך שנה וקצת אז אני צריך להפסיד 2 שיעורי מתמטיקה וחצי שיעור אנגלית. ועכשיו, דוגרי: זה התחיל עוד בשנה שעברה. למדנו יחד בכיתות א'-ב' אבל אז עברתי בי"ס. בכיתה ז' הוא פתאום נזכר בי והחליט שהוא נדבק אליי. פניתי למחנכת, ליועצת- שעשתה בינינו גישור- ולחודשיים זה עזר. אחרי חופש פסח של שנה שעברה החלטתי שאין מה לעשות, וניסיתי לטפל בזה בעצמי בלי למשוך את תשומת ליבה של המערכת. שלשום צעקתי עליו שיעזוב אותי, אתמול הוא עוד פעם ניגש אליי באמצע שיעור מתמטיקה. המחנכת הייתה לגמרי לצידי, אבל כשמחיתי על העובדה שהפסדתי שיעור מתמטיקה אחד רק בשביל לחכות לגברת-רכזת שתדבר איתי, ועל זה שאני צריך "להפסיק שגרת לימודים" ולהיות אצלה במשרד לפחות לעוד שיעור אחד, היא אמרה שאין מה לעשות. באמצע השיחה שלי עם הרכזת, נכנסה היועצת שבקושי נזכרה איך קוראים לי. כשהיא שאלה איפה הילד השני, ענתה לי גברת-רכזת "הוא נסער, אי אפשר לדבר איתו". תוך חמש דקות, בעודי מגדיר לרכזת מה זה אלימות, ראיתי אותו משחק במחשב בספרייה, רגוע לחלוטין. כל הכבוד, גברת-רכזת, את דוגמא מצוינת לאיך המערכת פועלת.

את (כמעט) כל הילדים מהשכבה שלי בגלל שהם פשוט מטומטמים. אתמול סבלתי הצקות בכלל שהרבצתי לילד הנ"ל, היום בגלל שאני לא נגעתי במשקוף, ובגלל זה צריך להביא לי כאפות, ובכלל- בגלל שהם מטומטים. אם הייתה לי אפשרות, הייתי עובר בי"ס, אבל זה נוח ויש כאן כיתת מוזיקה. בקשר לתלמה ילין... ובכן, אני צריך להחליט קודם כל אם חיי יושקעו במוזיקה ואז לאזור אומץ בשביל להגיד את זה לאמא. ואז אולי, רק אולי, חלומי התגשם.

בכל אופן, שיהיה...

קונטי.

וסתם בלי קשר, אדוה הגיעה היום לביקור ודיברנו יחד שיעור ספורט והפסקה אחת.

כפרעליה, סופסוף היה לי מישהו נורמלי לדבר איתו. 3>