- אמא'שך זונה.

- אבא'שך אוכל זבל.

- אמא'שך קופאית בסופר "ברקת".

- סבתאש'ך מוצצת לי אחרי הצהריים כל יום.

- כוסאמא'שך! סבתא שלי מתה!

- אה... סליחה. אבל זה לא אומר שאמא שלך לא מוצצת לאבא שלי כל יום.

- לך לך, אתה חיי בקופסת קרטון!

- אה כן? אתה גר בפחית קולה!

- אמ... אמ... אמ... אמא'שך זונה!

- אבא'שך אוכל זבל!

...

וחוזר חלילה.

זה אולי מצחיק כאן, אבל זה לא מצחיק כאשר זה נצעק על כל הכיתה. ולמרות שאני מבקש ממנו להפסיק לעשות את זה, אח שלי ממשיך בכל זאת. אני כבר ביקשתי מאמא שתבקש ממנו להפסיק והיא אמרה ש"הוא יבין שאתה הלשנת עליו וסתם יכעס עלייך עוד פעם". בהמשך השיחה היא הסבירה את הימשכותו לדבילים במילים הבאות: "הוא ילד טוב [...] והוא לא רוצה להסתובב איתם, אבל עמוק בפנים הוא מפחד שלא יהיו לו חברים [...] ושהחברים שלו היום יהיו האויבים שלו מחר". אני מקבל את זה, אבל לא יכול להיות שאי-אפשר לעשות כלום, נכון? היום, למשל, הוא סיפר לאמא שהוא שכח להגיש למורה לתנ"ך דף אחד מטופס המבחן. אני כל הזמן עֶד לכך שכל פעם שהוא מסתכל על מורה הוא מתחיל לריב איתה כי הוא מסוכסך עם כל המורות שמלמדות אותנו. אולי אי-אפשר לעשות כלום, אבל אני בכל זאת אמשיך לנסות, גם הוא ישנא אותי יום אחד... כי אני לא יכול להמשיך לראות אותו ככה.

קונטי. שרוצה את אח שלו בחזרה.