הבנתי שכל מה שמניע אותי בחיים האלו זה הפחד שלי להפוך להיות אבא: אדם לא מחונך, מלוכלך, מנבל פה, מעשן כבד ושיכור. בגלל זה אני כל כך מתנגד לעישון סיגריות, עישון נרגילה, משקאות חריפים וכולי. אני לא יודע אם זה טוב או רע, פשוט הרגשתי צורך לחלוק את זה כאן. חבל לי שלנכדיי יהיה סבא כזה, ושלי היה אבא כזה מההתחלה. אך אין מה לעשות עם זה עכשיו.

-

אני חושב שהגיע תקופה רעה.

-

אני רוצה לבכות. נכון שזה משוגע, לרצות לבכות? אבל אני בכל זאת רוצה לבכות. לא בכיתי כבר הרבה זמן, בכי אמיתי וכאוב ועצוב. כל פעם שהוא מתקרב אני מוצא את עצמי מרחיק אותו חזרה למקום ממנו הוא בא. פעם זה היה יכול להועיל, ה"כשרון" הזה. אך עכשיו, כשכל מה שאני רוצה בעצם זה להוציא את הכל החוצה, זה מזיק.

-

יש לי חיים עצובים.

-

קונטי.