ובגלל שאני גם ככה לא יושן, זה טבעי שאני אכתוב פוסט. אז מה היה לי בימים שעברו מהעידכון האחרון?

יום ראשון היה נהדר. תמיד אהבתי מדעים, שיעור רוסית היה נסבל כי המורה לא נאמה לנו עוד פעם עד כמה שאנחנו מפגרים, עד כמה שכבר משעמם לה איתנו ושאם נתאמץ נדבר על "דברים מעניינים" (כלומר: דברים שהיא חושבת שנצטרך לחיים. AKA לעצים יש רגשות ואיך לתרבת את ההורים). שיעור מוזיקה עבר מצוין, וסופסוף הצלחתי לנגן את ה- Adagio של באך בלי להרוס אותו לגמרי. אחר כך, בתזמורת א', היה נחמד גם כן - ואפילו הוחלט בהצבעה שאנחנו נוסעים להופעה בחנוכה. בהפסקה היה ברור שאני ניגש למבחנים של המקובצת הארצית, תזמורת הנוער הטובה בארץ.

ביום שני קמתי עם החלטה להיות אדם חדש והשינוי העיקרי עליו החלטתי זה להתאמן יותר על הטוּבה. ההרגשה הטובה נשמרה במשך 3 השיעורים הראשונים (אנגלית, ספרות המוזיקה ותורת המוזיקה) ואז תקפה אותי הרגשה נוראית. בהפסקה- במקום להסתובב עם חבר'ה טובים- הסתגרתי בספרייה עם ספר שיריה של רחל המשוררת, וכל מי שחייך אליי קיבל מבט קפוא בחזרה.

יום שלישי עבר בסדר, עד שקיבלתי כאב ראש נוראי והלכתי הביתה מוקדם. ב- 16:00 היה לי תור לרופא שיניים. בגלל שהשיניים שלי דפוקות, עקומות ורק האל-יודע-מה נצטרך לשלם קרוב ל- 12,000 ש"ח בשביל לתקן אותן. בדיוק באותו יום נמסר מהמש"צים "מחירון הטיולים", דיברנו על הכנסים של המקובצת בפסח ובחופש הגדול (שעולים כמה מאות)... טוב, נו. נצטרך להתקצץ. אבל זה לא משנה. אחרי שאמא קיבלה את הבשורה, היא קפצה שפתיים וידעתי שהיא נכנסה למצב עצבני. בבית היא ואבא "דיברו" בקשר להצעות המחיר שקיבלנו. אבא שלי אמר ללכת לעשות במקום הכי זול (גם שם זה לא הכי זול שבעולם) אבל אמא התחילה עם הדאגות שלה (בסגנון "ואולי זה לא מקצועי כמו 'מכבידנט'"?), ואני הרגשתי שאולי אני השן הפגועה, ואולי פשוט צריך לעקור אותי...

קונטי.