אח שלי הרס לי את כל המוח. אני מרגיש שהראש שלי עשוי מצמר גפן.

אני לא יכול לנגן, אני לא יכול לחשוב, אני לא יכול לכתוב משהו טוב באמת.

אני כבר רוצה לעוף מהבית הזה... עדיף לתלמה ילין. מה שמזכיר לי שאני צריך לדבר עם אבא בקשר למבחנים.

עכשיו, יותר מתמיד, יהיה זה נכון להשוות את החיים ללילה שחור ואפל ובו מעט נקודות אור.

ואני, לבדי, לא יכול למצוא אף לא נקודת אור אחת בגלל שאח שלי הפך את המוח שלי לצמר גפן (מתוק. או שלא) וזולל אותו. מה שתורם לתהליך ההשמנה וההטמטמות שלו. ווי פי - הוא מצליח לנצל אותי אפילו במצב הזה. צל"ש.

היום חוּלק המבחן במדעים. המורה אמרה שהיא לא הכניסה תרגיל אחד לתוך המבחן, לכן אנחנו נעשה אותו בנפרד, ובנתיים כל הציונים הם מתוך 90 ולא מתוך 100. אם מישהו קיבל 80 מתוך 90, כשהיא תתחיל לבדוק את התרגיל הנפרד היא תפוך את זה ל- 80 מתוך 100 ותוסיף את חלקי-המאה מהתרגיל הנפרד. אח שלי קיבל 77 מתוך 90, לכן הציון המרבי שהוא יכול לקבל זה 87 מתוך 100. בגלל שאם הוא מקבל פחות מ- 90 אמא מרתקת אותו לשבוע, הוא התחיל להתמקח עם אמא על זה ש- 77 זה "ציון מצוין" וש"הרבה ילדים היו הורגים בשביל דבר כזה".

בושה. אני מתבייש שהוא אח שלי. היו זמנים שהוא היה בוכה על ציון כזה (לא לפני כל כך הרבה זמן) ועכשיו - הוא מרוצה. בהמשך היום הוא גם אמר לי שהוא חישב את הממוצע שלו עד עכשיו וזה בסביבות ה- 85. והוא מרוצה. במחצית הקודמת זה 93, ועכשיו זה 85. והוא מרוצה. כששאלתי אותו כמה נקודות צריכות לרדת לו מהממוצע בשביל שהוא יתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר הוא אמר: "משהו כמו 15". כלומר, מתי שזה יגיע ל- 80 אתה תתחיל לחשוב? "כן".

קונטי.