אין מילים פשוטות בשביל להגיד את מה שאני הולך להגיד. במקרים אחרים הייתי מעדיף ללכת סחור-סחור, ללהג קצת כמו שאני אוהב לעשות. במקרים אחרים. למרות שהדבר הזה היה תמיד בתת-מודע שלי, אני סירבתי אף לשקול את האפשרות. קוראים, קוראות, חבריי – יקיריי: אני הומו. אני יודע שיש כאלו שיגידו "אתה עוד צעיר מדי בשביל דברים כאלו", ואף אני הבעתי דעות דומות לכך בעבר. ולמרות שדבר כזה לא מתקבל ביום אחד, ואני בטוח שיהיה לי התלבטויות רבות ודרך ארוכה עד גיבוש הזהות הסופית שלי, אך... בכנות, אני אפילו לא יודע על מה להסתמך. יכול להיות שאולי בגלל ה"בגרות" שלי כביכול אני מסוגל להחליט החלטות כאלו כבר עכשיו. יכול להיות שסתם תפסתי קריזה, למרות שקשה לי להאמין שאפילו אני אתפוס קריזות על דברים כאלו, ויכול להיות שאני צודק.

איך הגעתי למסקנה, אתם שואלים? אני מניח שבאיזשהו רמה תמיד ידעתי אבל בגלל שסבלתי הצקות שהייתה מעורבת בהן המילה "הומו" החלטתי להדחיק את זה ולהיות כמו כל השאר. עכשיו, כשההצקות פחות או יותר נגמרו (או אולי אני הפסקתי לייחס לזה עניין) פתאום התפנה מקום לשאול שאלות. כנראה אף פעם לא הייתי באמת "כמו כולם". או שהייתי חכם מדי, או שהייתי שמן מדי, או שהארון שלי לא היה מלא מותגים. אתמול, בכנס התזמורות בו השתתפתי (לא יודע אם סיפרתי כאן או לא), מצאתי את עצמי בוחן חתיכים ולא חתיכות. באוטובוס, כשכולם דיברו על בחורות, שאלו אחד את השני אם הם "עשו את זה" כבר, ודיברו על ביצים ועל כיפות אני הרגשתי בחוץ. אל תגידו לי שזה תסביך חברתי. אני התחברתי לילדים, אבל לנושא השיחה? שאני אתחבר לדברים האלו? בגלל זה גם תמיד נראיתי פלצן לכולם. כשכולם צעקו "איזה כוסיתתת" לא מצאתי בי שום משיכה לאישה הזאת שכולם עמדו לגמור עליה. עמדתי שם בפרצוף יבש, מתנשא. לא, שהוא ידבר על "כוסיותתת"? מה פתאום! הוא מנומס מדי, הוא "פרופסור" מדי – הוא הומו מדי.

כמו בכל סיפור הומוסקסואלי גם לי היו את השלבים שלי. הדחקה, שאילה, קבלה וכמובן: משיכה. למי? למכר. עכשיו פתאום אני נמשך לילד שאני מכיר. אם לפחות הוא היה הומו, אבל הבורא הכל-יכול החליט להתנכר לי בפעם האחרונה: הילד הוא סטרייט בכל רמ"ח איבריו. הוא גם מבוגר ממני, והרבה יותר נאה-מראה ממני. אי אפשר להגיד שהוא דוגמן, אבל הבנות אוהבות את מה שיש לו להציע. ויוצא שעכשיו גם הבנים. מאז, כל פעם שאני שומע את השם שלו אני קופץ, ולחשוב שאנחנו מנגנים באותה תזמורת עושה לי צמרמורת. אוי ווי ו-וויז מיר – מסובכים הם חייו של הומו.

קונטי.

נ.ב.

* מספר הילדים מהחיים האמיתיים שקוראים כאן הוא קטן מאוד – אבל אני מבקש רק דבר אחד: יש לכם שאלות? רוצים לדבר? עדיף במסנג'ר, אייסיקיו או בכל תוכנה אחרת (כי יש לי את כולם). רוצים פנים מול פנים? לא לצעוק לכל העולם "היי, אתה, בוא לרגע אני רוצה לדבר איתך בקשר לפוסט האחרון שלך, זה שאתה אומר בו שאתה הומו". אם תגידו את המשפט בלי "זה שאתה אומר בו שאתה הומו" אני אכחיש שזה אני, ואם אתם תאמרו את הנוסח המלא אני לא אצטרך לתקוע בעצמי סכין – אלא פשוט אתן לכל שאר האנשים אפשרות לעשות בי לינץ' במקום. בוא אליי, תבקשו שיחה לבד, כאילו שאתם צריכים עזרה בשיעורי הבית. אני אענה לכם על הכל, רחוק מעינו הבוחנת של הציבור. תודה.

* הצעות לכותרת יתקבלו בברכה.

עריכה:

תודה לכולם על התמיכה! :)

רק משהו אחד: הגיב כאן מישהו תחת הכינוי "הומו אחר שקורא פה." ואני לא מצליח להגיב לו לתגובה המוזרה שהוא כתב.

אז הנה כאן תגובתי לתגובתו (הוא בנטוי):

"לחיות בתוך ארון של שקרים ולהסתיר את מי שאתה ומה שאתה מאנשים אחרים זה כמו להגיד: "תראו, אני הומו, ואתם צודקים, יש לי במה להתבייש". רק נקודה למחשבה. "

רק רגע - מי כאן חי בארון מלא שקרים? אני אמרתי מתישהו שאני סטרייט באופן חד-משמעי? שיש לי חברה? שאני מעוניין לקיים יחסי מין עם נשים? ואם נרד לעיניינים קצת יותר עמוקים, האם אמרתי אף פעם אחת שאיבדתי רצון לחיות בגלל שאני הומו? שאני מעדיף למות מאשר לחיות כאחד? שאני מתבייש בזה שאני כזה? לא.

בפעם הבאה תחשוב לפני שאתה מגיב, מר "הומו אחר שקורא פה." שבטח יצא מהארון ולא חי באחד מלא שקרים, כמוני.