בינואר 2006 נרשמתי לתחרות הוירטואלית "Inter8ing" בחושבי שאולי אוכל להרוויח משהו, אפילו אם זאת תהיה חולצה שאני אלבש רק למפגשי ישראבלוג. הכנתי כפתורים והפצצתי את הבלוג שלי בהם. ברור שזה לא עזר.

אותו חודש היה חודש מאוד מבולבל. סופסוף נכנסתי לשגרה, השינויים במערכת של הבי"ס הפסיקו ליפול עלינו ובפעם הראשונה אהבתי את ביה"ס שלי והרגשתי ה"מקובל של הלא-מקובלים", כי אף אחד לא באמת חשב שהקבוצה איתה הסתובבתי היא זאת שקובעת את הטרנדים בשכבה, אבל לא היה לי אכפת – הייתי מרוצה.

אולי בעקבות היותי "המקובל של הלא-מקובלים" החלפתי באותו חודש 2 חברות, והתוודיתי על אהבתי בפני אחת שלישית. היא לא האמינה, חשבה שאני צוחק עליה, אז המשכתי ללחוץ. בסוף העניין נרגע ואנחנו לא מדברים עליו עד היום. ההרגשה של ה"מקובלות" התגברה עוד יותר כשכישרוני על הטוּבה התחיל ומבצבץ לו בשיעורים הפרטיים שלי (תוספת חדשה ללו"ז באותו זמן) וגם בתזמורת. מחמאות נפלו עליי מכל עבר והתחלתי לחלום על גדוּלה. באחת ההפסקות של אמצע-ינואר, אחת מידידותיי הבוגרות ממגמת המוזיקה של התיכון הזכירה את השם "תלמה ילין" ואת כל מה שקשור אליו. שחכתי את השם – אבל לא את המשמעות. התחלתי לרמוז לאמא שאולי אלך לבי"ס לאומנויות ולא למגמת ביו-טכנולוגיה. הכל הלך נחמד, ואפילו עברתי את סף 12,000 הכניסות בבלוג הקודם, ואז חולקו תעודות מחצית א' והוכיתי בתדהמה כאשר ראיתי שהממוצע שלי הוא 94, ולא 95 הדרוש בשביל תעודת הצטיינות. חלומותיי על תלמה הושמו בצד והחלטתי שבמחצית ב' יהיה לי ממוצע 100.

ינואר חלף לו, ופברואר הגיע. אין הרבה שינויים בבי"ס, ולא כל כך גם במוזיקה. החלום על ה- 100 במחצית עומד בהינו ואני מוצא את עצמי לומד למבחנים, מה שלא הייתי צריך לעשות קודם. באותו חודש תקפה אותי המחלה שגם השנה חליתי בה באותה תקופה בדיוק – דלקת הגרון. או שיותר נכון, השיעול. הדלקת הייתה עוברת תוך כמה ימים אבל השיעול נשאר עד סוף החורף. בסוף תמיד הייתי מקיא את הליחה החוצה, אבל השיעול היה נשאר ומונע ממני להתאמן במשך ימים.

אין לי על מה כל כך לכתוב בבלוג, אז אני מחליף לו עיצוב כל כמה ימים ומעדכן ומוסיף רשימות. כל הפוסטים שלי אומרים בערך אותו דבר, וכולם מתחילים ונגמרים בשיר שאני מחבר על המקום. ההצקות בקשר לזה שאני "הומו" (אז לא ידעתי שאני כזה, אז נעלבתי) מתחילות מחדש מאחד הילדים המעצבנים בשכבה שלי עד היום הזה, ואפילו שיחה עם היועצת לו עוזרת (לא שציפיתי). בכל אופן, לאחר אין ספור עיצובים שהוחלפו ופוסטים על נושאים שמוחזרו ומוחזרו, ופוסטי התמונות הראשונים שהיו לי אי פעם בבלוג בזכות הפלאפון החדש שקנו לי שנשאר איתי עד היום, גם החודש הזה עובר.

מרץ 2006. חודשיים עד הבר מצווה, אבל עזבו את זה. בחודש הזה היה הטיול השנתי הראשון שלי! היה הכי כיף שבעולם. נסענו איפשהו לגליל והרגשתי שהכיתה שלנו היא הכיתה הכי טובה בעולם, ושאני הילד הכי בר מזל בעולם. מצאתי את עצמי עוזר לבנות מפוחדות (ולפעמים גם בנים) לעבור במעברים "מסוכנים" (הן פשוט לא רצו לעבור במים) ואפילו הודו לי על זה באוטובוס חזרה. חוץ מכמה (אלפי) תמונות ונופים מדהימים, מה שנאשר באמת זאת החוויה. :)

חוץ מזה, הצטרפתי להרכב של מירון בכיתה המוזיקלית (ההרכב של המתקדמים), עברתי 15,000 כניסות בבלוג, תיעדתי את הבחירות הלפני-אחרונות שהיו בארץ בבלוג שלי תוך תמיכה ברורה במפלגת "מרצ" ואם חוזרים לטיול: חוויתי את החלום הארוטי הראשון שהיה לי על גבר. זה היה באכסניה, בטיול השנתי, והדמות הראשית היה השותף שלי לחדר. הדחקתי את זה ואף נורה לא נדלקה... ^___^

אפריל. ההכנות לבר מצווה נכנסות להילוך גבוה. אומנם החודש התחיל בקצת דיכי, לא ברור למה, אבל אז הצטרפתי לתנועת הנוער בית"ר בספונטאניות, חגגתי את סדר פסח (הנורמאלי היחידי שאני זוכר), יצאתי החוצה כל ערב עם חבר'ה טובים, הלכתי למפגשישראבלוג (אחד מהטובים) צבעתי את קצות שיערי לאדום (והרגשתי מאאאגניב), התחלתי להמציא בדיחות פרטיות עם הכיתה (ואנשים צחקו) ובדיוק ביום האחרון של החופש דיברתי יותר מדי בתזמורת הבית-ספרית והסולו בקונצרט הסיום שכל כך רציתי לקבל נלקח ממני.

כשאני גלשתי בחודש אפריל בבלוג הקודם השלי, היום (בינואר 2007), בשביל לכתוב את הפוסט הזה, אני מגלה פוסט מטריד במיוחד בשם "החיים המושלמים". פתאום אני קולט שפעם רציתי חיים עשירים ונוחים והייתי מוכן להיות עורך דין בשביל זה, ואני קולט עד כמה השתניתי. אומנם חיי פאר זה מאוד נחמד, אבל הבנתי שאני לא אוכל לחיות בלי המוזיקה שלי, גם אם זה אומר לא לנסוע בפרארי.

בכל אופן, הנה הגיע לו מאי. הבר מצווה מתקרב בצעדי ע-נ-ק. ב- 6 אני כותב פוסט יומולדת ומקבל 26 תגובות (הכי הרבה שקיבלתי עד אז). אני שמח כמו לא יודע מי. כמה ימים לפני הבר-מצווה הכתה בי מה שבאותה עת חשבתי שהייתה אהבה. ברור שזה לא היה משהו כזה, כי זאת הייתה בחורה, אבל... כן. כמובן שהיא לא החזירה אהבה ויצא שסתם הרסתי את הקשר שהיה לנו לכמה חודשים טובים. למזלי, הבר-מצווה הגיע ולא היה לי זמן לחשוב על זה. ואם כבר מדברים על בר-מצווה, בדיעבד אני מבין שהייתי צריך ליהנות יותר אבל בגלל שהזמנתי 100 ובאו רק 60 הייתי מאוד מאוכזב ובקושי רקדתי/אכלתי/נהניתי. חבל, ההזדמנות פוספסה, אבל יש עוד את מסיבת הגיוס (^^").

האירוע הרציני של אותו פוסט יוגדר כמובן כ"מקרה אולגה". קוראיי הוותיקים (עוד מהבלוג הקודם) כנראה זוכרים, אבל בואו ואספר בקצרה. כמה ימים לאחר מסיבת הבר-מצווה שלי רבתי עם ילדה אחת. ומה היה הכלי הכי טוב להנציח את הריב גם בשביל שכל הכיתה תדע? הבלוג. כתבתי עליה דברים לא נחמדים בבלוג שהובאו ע"י חבריי מהכיתה גם לחיים האמיתיים. היא התעצבנה, הלכה עם הכתובת למחנכת שהראתה את זה לרכזת השכבה. באלאגן. והעיקר? בגלל בלוג שקראו בו רק ילדים מהכיתה. כמובן שבעיניי רכזת השכבה זה הוצאת דיבה ולשון הרע, אבל בואו נודה – זה בלוג, למען השם! לאחר מכן, חבריי מכל השכבות ארגנו נגדה מין מסע שריפת מכשפות נסתר מעיניי המורות ושלכאורה לא היה לו שום קשר אליי, ובכיתה ח' היא עברה לבי"ס אחר... בצד השני של העיר.

בסוף החודש החלטתי שאני לא כותב יותר בבלוג... כן, בטח.

והנה, בלי לשים לב – יוני. חזרתי לבלוג אחרי שבוע הפסקה עם כינוי ועיצוב מחודשים. החודש עבר בנינוחא, חוץ מקונצרט הסיום של הכיתה המנגנת בו ניגנתי כסולן עם תזמורת את הפיל מתוך היצירה "קרנבל החיות". לאחר מכן, הגיע יום חלוקת התעודות בו הייתי יכול לקבל תעודת הצטיינות לולא החליטו המורה לספורט והמורה לאומנות לעשות לי דווקא ולהרוס לי את הממוצע. באותו חודש, דרך אגב, החלטתי שאני רוצה לנגן על קונטרבס. ואחרי מאבק שלקח לי קרוב לחצי שנה – אמא שלי סופסוף הסכימה. תאמינו או לא, היא הייתה נגד לא בגלל העלות (הזולה יחסית), אלא בגלל שאין לנו מקום. ^_^;;;;;;;;

בסוף החודש פורסמה בבמה חדשה יצירה שכתבתי בשם "המשפחה שבקומה השלישית", מונולוג שנכתב בזמנים הכי דיכאוניים שהיו לי. עובדת סוציאלית שגלשה באותו זמן באינטרנט החליטה שאני רוצה להתאבד והקפיצה סתם את כל המשפחה. אומנם למדתי שעובדות סוציאליות יכולות להגזים, אבל גם לא לכתוב את הכל באינטרנט ואם כבר אז בשם בדוי. :)

אהאה, יולי! חופשגדול, טיול ברמצווה לאיטליה – החיים מושלמים!

באוגוסט פגשתי את החברים של לב. הוא טען שהם "חבר'ה טובים" ובסוף יצא שהוא קצת הגזים בעניין. מעשנים בשרשרת, שותים ומקללים – זה מתאר אותם יותר טוב. כמה ימים אחרי הפגישה (שקוטלגה תחת הכותרת "לא לחזור על כך שוב לעולם) עברתי את ה- 20,000. לאחר נסיעה לת"א בשביל לפגוש את מאיה אהובתי (אחי היה חייב להידבק), לב אמר לי שאחד המכרים שלו (שמכיר גם אותי) מזמין אותי למסיבת היומולדת שלו. בגלל ששמעתי שכמה מהחברים שקטלגתי אותם כ"שלי" יבואו, החלטתי לבוא גם. זה נגמר בערב נוראי שבו לא היה מקום לשבת, לא היה מה לאכול, לא הרשו לי לשתות מיץ בלי וודקה כי אני "מבזבז סתם",  בו ראיתי שכרות מהי וגיליתי שאח שלי שותה ומעשן. הוא טען שראיתי לא נכון, להורים לא סיפרתי וכך זה נמשך עד היום...

ספטמבר. תחילת כיתה ח'. נראה מבטיח. התחלתי את שנתי הראשונה בתזמורת א', שנתי השנייה לנגינה בטוּבה וללא עבודות השירות שלי (מהן פרשתי בגלל "פרשת אולגה") החלטתי שאני אקבל תעודת הצטיינות – ואת זה נראה עוד מעט. לקראת הסוף הבלוג הקודם שלי נסגר בגלל שאבא טען שהוא קורא בו, מה שהתברר כלא נכון רק לאחר שעברתי לבלוג אחר.

ומאז, אני כותב כאן. משהו מרגש לא קרה, חוץ מהחלטתי לנסות להתקבל לתלמה ילין בלי לספר לאמא (המבחן עוד 10 ימים), והפוסט הזה.

אם שנת 2007 תהיה כמו 2006, זה לא יהיה רע בכלל. אבל עדיף בלי פרשותאולגה והתדרדרות נוספת של האח.

קונטי.