כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
סופחופש.
כן, זה הגיע. בתחילה היה נדמה ש"וואו, איזה חופש ארוך!". ועכשיו? סתם עוד שבועיים, וחצי.
...
בעצם, לא סתם. והרי - אחד החופשים הטובים ביותר זה היה. בשבוע הראשון... נכתיר את השבוע הזה כ"שבוע התזמורת". יומיים של הכנה קדחנית לנופשון של התזמורת, 3 ימים נפלאים ביותר יחד עם ילדים נפלאים עוד יותר. אומנם הדבר היחידי שקצת הציק זה הגעגועים לרפאל, אבל ככה זה (סתם, אל תדאג, אהובי. אתה שווה את הגעגועים האלו). הפאדאנט הזה, מירון (מנצח התזמורת ומנהל הקונס’, למצטרפים החדשים), הרכיב לו"ז מטורף ולא מאוזן לחלוטין. החזרות התקיימו מוקדם - "מוקדם" AKA "בסביבות 09:00 בבוקר". אל תסתכלו עליי ככה, זה חופש - ביום או מאוחר בערב - מאוחר? הצחקתם אותי. לא הייתי מזיז עפעף בימים רגילים בבית, אבל אחרי ימים שלמים של טיולים זה קצת קשה - וכמובן שלא היה לי כוח לכלום. אולי בבוקר, כי אני מהאלו שאחרי מקלחת נורמלית מתעוררים לחלוטין ונהנים מהשמש המלטפת (ובמקרה של הנופשון: האוויר הקריר), נהנתי. אבל בערב, אחרי ביקורים בקברי אחים, חצר תל-חי וגרם מדרגות מעצבן במיוחד (המבין יבין), לנגן יצירות מודרנסיטיות כהכנה לתחרות, שאם להקשיב למירון די אבודה מראש, לא היה בראש לי.
חוץ מזה, אני לא ראיתי התקדמות ממשית. רק 4 חזרות סה"כ, שעתיים-שלוש כל אחת. אם היינו מקיימים את החזרות כהרגלן בקונס’ היינו מכסים 3 חזרות מתוך ה- 4. כלומר: הרווחנו רק שעתיים-שלוש של אימון. התחרות בסוף החודש הזה, ואנחנו לא מתקדמים כל כך, אם להקשיב למירון. הבעיה, לדעתי, היא העובדה שאנחנו תלויים בתזמורת ב’ (אל תיעלבי, מיש). להם אין תחרויות, והם באו לנופשון בשביל הבילויים. אם וועד ההורים ומירון היו יוצרים שני לו"זים שונים לשתי התזמורות (והמקהלה), היינו יכולים לקיים יותר חזרות, מסיבות ברורות מאליו, ולתת לתזמורת ב’ את הכיף שהיא צריכה. במקום זה, היינו צריכים לבלות ביחד כל רגע נתון מחוץ לחזרות... ותזמורת ב’, עם כל הכבוד, היא די צוציקית (חוץ ממיש, כמובן. סגדו למיש!).
למזלי, אחרי הנופשון יצאתי יחד עם רפאל לקומזיץ של איגי. מה אני אגיד לכם...? היה כיף בהחלט. לא רק בגלל שראיתי את אהובי אחרי 3 ימים בנפרד בהם החלפנו בעיקר SMSים, אלא כי סופסוף הרגשתי בבית. לא הייתי צריך להסתכל לצדדים לראות שאף אחד לא מסתכל בשביל לנשק אותו, פתאום "הומו" כבר לא היה כינוי גנאי. אפילו פגשתי הומו רוסי(!), משהו שתמיד רציתי לעשות. החלפנו כמה מילים ברוסית, בעידוד רפאל, וגיליתי שיש לנו אותן דעות לגבי היציאה מהארון בפני ההורים, מהות ההומוסקסואליות בראי החברה הרוסית בארץ (אח, אני אוהב לשחק אותה חכם ^^") וכו’ וכו’ וכו’. אני מצפה לפגוש אותם עוד פעם, אולי בעוד קומזיץ של איגי. (:
השבוע השני לחופש עבר בנינוחא, בעיקר בגלל ליל הסדר והיומולדת של שמיכײ¼. סופסוף ישבתי על שיעורי הבית שלי. יומיים של שיעמום כובל אך מוכר, בעיקר מול ספר הגאומטריה שלי. לא פחות מ- 20 בעיות ניתנו לנו לתקופת החופש. קווים מתחלפים וזוויות מקבילות, אתם בטח גם לומדים את זה עכשיו. וגולת הכותרת: יום החודש. כן, כן. בדיוק לפני חודש, ב- 09.03.07, אני ורפאל נעשינו זוג. אני חייב להודות, שזה היה אחד החודשים הטובים בחיי עד עתה. גיליתי מה זה להיות הומו, בשבילי לפחות, איך זה לנהל מערכת יחסים. למזלנו, עוד לא היה לנו את הריב הראשון הזה שלכאורה הקשר נעשה יותר חזק אחרי שמתגברים עליו. שיימשך כך.
והנה, לפני חצי-שעה קלה, התחיל היום האחרון לחופש פסח. איזה ריגוש, איזו נוסטלגיה! וראו, מגודל המעמד שחכתי את היום הטוב ביותר (חוץ מיום החודש, כמובן) שהיה לי החופש הזה: יום הנסיעה לת"א. זה התחיל בתיכנונים קדחניים עם מאיה, ואז עם רפאל. טלפונים, פלאפונים, מי בא ולא בא. הרי בכל חופש נוסעים לת"א, זה כבר חוק לא כתוב - הדבר היחידי שעליו אפשר להסתמך בחיים שלי. חופש? ת"א. בכל אופן, לאמא אמרתי שאני נוסע ברכבת עם מיש, כשבעצם התכוונתי לנסוע עם אהובי. חשבתי שאני אהיה לבדי, ברכבת של 11:40 לת"א, עם רפאל. אבל לא, אחי היה חייב לבוא, ועוד עם אחד מידידיו הדבילים. יש לי הרגשה, לפעמים, שהוא עושה את זה בכוונה, בתת-מודע. בכל אופן, הצלחנו, אני ורפאל, להגות תוכנית מבריקה ברמה של "בונד, ג’יימס בונד - 007" ולהתנהג כאילו אנחנו לא מכירים אחד את השני בכלל. עלינו לרכבת, והגענו לת"א. קצת סיבובים פה, אדוה שם, וניפגשנו עם מאיה. ואז - ים. לא האמנתי שאתגעגע לים כל כך. והים של ת"א, הוא לא הים של כאן. הוא ים אחר, יותר נחמד כזה. אולי בגלל החוף, אולי בגלל קפה-ארומה הנגיש בהישג יד (או רגל). כנראה בגלל שזאת, בכל זאת, תל-אביב. אני אפילו נכנסתי פנימה למים, נרטבתי, קפאתי (בהתחלה) ונהנתי!
בדרך חזרה פגשנו את ידידותיו של רפאל. מצאו-חן בעיניי, שתי אלו. אשמח לביקורים בעתיד.
וכבר כשחשבתם שנגמר, עוד לא. חשוב לציין שאחרי יום הנסיעה לת"א, שלישי, הגיע יום חמישי. ואיתו, לפי מה ששמעתי, חזרת המקהלה. אני התייצבתי מוכן ב- 19:30. להתחמם, לשיר, קצת מוזיקה בחופש-נטול-קונסרבטוריון שכזה. אך לא, מעט מדי באו ולא יכלנו לקיים חזרה נורמלית. מה שכן מצא-חן בעיני הייתה הדרך חזרה. הפסנתרנית שלנו, המורה שלי לתיאוריית וספרות המוזיקה, הסיעה אותי בחזרה. ואוי, כמה נחמד לדבר עם מוזיקאים לפעמים. "ואיך עם תלמה?", שאלה בתום, "אמא התקפלה כבר?". התקפלה שמתקפלה, שום כלום. "באמת?!". כן, באמת. לפעמים היא מזכירה לי את בתה, מנצחת המקהלה שלי, שרק לפני חצי שעה אמרה באולם החזרות שלנו ש"תסלח לי, אבל אם אמא שלך לא רוצה לשלוח אותך לתלמה ילין אז היא לא מבינה מהחיים שלה". דיסקסנו את היתרונות והחסרונות, גיליתי לה שאח שלי - אבוי! - מסתובב עם האידיוטים של הכיתה, מה שהיא לא העלתה לדעתה, להפתעתי הרבה. רק גורם לי יותר לרצות להיות כמוה כשאגדל. אני בטוח שאם היא הייתה, נגיד... בנקאית, ובתה, מנצחת המקהלה, ברוקרית קשוחה בבורסת ת"א, הזיק בעיניה לא היה מתעורר כשהיא מחייכת, ואנחנו, הקהל - ויותר חשוב, הן! - היינו מפסידים שתי מוזיקאיות למופת. אח, המוזיקה...
בכל אופן, לפני שאני אעשה יותר מדי רגשני, להתראות לכם ויוםחופשפסחאחרון שמח, או עצוב, לבחירתכם.
ק’.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
