בוקר.
השעה 06:00 בבוקר. "למה אני ער
בשעה כזאת?",הוא שואל את עצמו עוד פעם. אה, נכון. הוא נושם נשימה אחת בשביל להתחיל את היום
ופותח את העיניים; נזכר
בבי"ס הישן שלי; רק לפני כמה חודשים היה מתעורר ב- 07:00 ומתקלח מקלחת חמה; היה "יוצא
לביה"ס ב- 08:05 ומגיע לכיתה ב- 08:00" כמו שאהב לכנות זאת. עכשיו הוא לא יכול להתרחץ
בבקרים. אולי לפעמים יכול לחפוף את הראש. אבל זה שווה את זה.
הוא מעיר בעדינות את אמא, בלחישות.
מתי שהוא היה קטן הוא גם עשה את זה. היה מתעורר לפנות בוקר ולוחש לאמא שהוא רוצה
לשתות. היא לא הייתה מתלוננת; הייתה עונדת את המשקפיים ועושה איתו את המסע הארוך
דרך המסדרון למטבח. עכשיו הוא כבר גדול, ואמא גם ככה צריכה להתעורר.
התפקידים התהפכו.
ב- 07:00 הם כבר היו בדרך לתחנת הרכבת. לאחר
חמש דקות הוא נכנס לתחנה, ולאחר כמות זמן דומה הוא היה בדרך לת"א, הניו-יורק
של ישראל. ארלוזורוב-ת"א, ליתר דיוק. תוך כמה נשימות של בוקר, עייפות כאלו,
כאילו הגוף עוד לא החזיר לעצמו את השליטה, או לפחות כך זה נראה – הוא הגיע למעוז
חפצו. ק"מ אחד והוא יהיה שם. הוא התרונן למחשבה זו.
שם.
למרות שזאת הייתה שנתו האחרונה
בתיכון תלמה ילין, הרגשת השייכות מעולם לא עזבה אותו. סופסוף הוא הרגיש בבית. אחרי
כמה שבועות בשנתו הראשונה, גם אמא התרגלה לרעיון. לסיבוב ההופעות הראשון שלו
בחו"ל עם התזמורת, בשנתו הראשונה בתיכון המהולל, אף עזרה לו עם הכסף; היה
ברור מהתחילה שאמא ואבא היקרים לא יוכלו לממן את הטיסה, אז הוא מצא עבודה לאחר
שעות הלימודים. הוא ניסה להסתיר את זה מאמא, אבל כל אמא יודעת את הכל על הבן שלה.
היא דרכה על הגאווה שלה, ומצאה עבודה שנייה. תוך חודש היה לו מספיק כסף.
הוא נזכר בשנתו הראשונה, איך לאט-לאט הכל
התחיל להסתדר סופסוף. כבר לא היו שום דיונים על דירות בגבעתיים, אמא התעקשה להסיע
אותו כל בוקר. מאוחר יותר באותה שנה זה פתאום הכה בו שאולי היא מוכנה להקריב
שעה-שעתיים כל בוקר בשביל לבלות עוד זמן עם הבן שלה; היה ברור שלולא הייתה נותנת
לו ללכת, או לפחות עושה את כל מה שבכוחה בשביל שילך, לא היה סולח לה אף פעם. הבי"ס
נאות לתת לו מלגה של 50% מהלימודים והנסיעות; יחד עם העבודה החדשה של אבא זה הסתדר
מצוין, ההורים אפילו הצליחו לממן לאחיו שיעורי סקסופון כמו שהוא רצה.
הלימודים היו חוויה אחת גדולה כמו
שידע שיהיו, אפילו לקום ב- 06:00 לא הפריע לו כל כך אחרי שהתרגל, לא אם הגמול היו
הלימודים בתלמה ילין. הילדים היו נהדרים, במיוחד אחרי האנאלפביתים איתם נאלץ ללמוד
בבית הספר הקודם; הוא הצליח לנגן את התפקידים בתזמורת באופן סביר, אולי אפילו קצת
יותר מכך.
אבל
יותר חשוב מכך – הוא הרגיש בבית; הוא נהנה מכל רגע; הוא חי.
-
ואולי ה"הוא" הזה,
זה בכל אני...
ואולי ארצה להיות ה"הוא" הזה,
בכל-כל מאודי...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
