אדע, חבריה, אדע, חברים

למרות שאני לא בא בשנים.

כשביחד כמה רגשות מתאגדים

מה נוצר לבסוף, בסוף הסופים.

הנה: ציפייה, כציפור מעופפת

ואולי, רק אולי, היא בכלל עפיפון;

ברוח הדווי, מדחי אל דחי,

מעופפת היא, ובסופה – חידלון.

הרי מה, אדונים, אפשר לצפות פה ממני?

עצלן-עצלנים עם קצת כישרון!

הנה ציפייה, ציפור מעופפת

וכנראה, כנראה היא בכלל כישלון.

אז אספר לכם, אחרי פתיחה מתנפנפת,

פרלוד או אולי אוברטורה,

מה קרה, כן – קרה, אדונים

יום אחד בָּשיעור עם הטּוּבָּה:

אמרתי כבר, ואומר עוד אומר

שאני מלך העצלנים הגדול.

איני מתאמן, גם לא מנגן

כי לי כישרון – זה הכל.

אך יוצא, וגיליתי זאת על בשרי

שכך אני רק מזיק לעצמי;

לא משנה כמה כישרון והכל

לא משנה כמה גדול –

צריך להתאמן ולהתאמן גם צריך

אם תתאמן אותך המורהֶ יעריך;

אך אם לא תתאמן, כמוני – הדיוט

מול מורך בסוף לא תרצה גם להיות.

הרי אין זה נעים, לבטח-לבטח

לעמוד מול עין בוערת,

עין שפעם אותך העריכה

ממך היא ציפתה קצת אחרת.

אז הנה אמרתי, ואומר גם אומר

שאין לצפות מהיום עד מחר.

כי בעין-המורהֶ שאותך אהבה

נמצאת להבה – ושמה אכזבה.