1. קיבלנו טיוטות של התעודות. ממוצע 90, שזה לא רע ומספיק בשביל לעבור לתלמה – אבל גורם לי להתמרמר בהיזכרי בכיתה ז', עם ממוצע 94.5 ביד. מה שעוד יותר מעצבן זה העובדה שזה בעיקר בגלל ספורט ורוסית.

כרגיל, בספורט קיבלתי 70, "שזה עובר – אז תהיה מרוצה!", כמו שאומר המורה לספורט, אבל כששאלתי אותו למה הוא נתן לי ציון כזה הוא ענה בתשובה: "כי זה מה שאני חושב שמגיע לך" (אני מצידי לא נשארתי חייב וצעקתי עליו בהמשך השיעור בכוונה לגרום לו לחשוב בהיגיון קצת. בתשובה קיבלתי סדרה של נהמות לא ברורות, אז קמתי והלכתי). מה זאת אומרת מגיע לי 70? אתם יכולים לשאול את כל הילדים בכיתה שלי והם יענו לכם שהמחצית הזאת ניסיתי לעשות בדיוק את מה שהוא מבקש כמיטב יכולתי. אז כן, אני לא יכול לרוץ 12 סיבובים בשביל לקבל 100 כמו כמה ילדים בכיתה שלי, אבל הוא יודע את זה. כבר שנתיים שאני מנהל מאבק נגד המורים לספורט בניסיון לגרום להם להבין שיש ילדים, כמוני, שלא משנה כמה יתאמצו לעולם לא יוכלו לקבל ציון טוב בספורט, ו- 70 ( אפילו 80 או 85) פשוט לא מספיק לנו.

וברוסית קיבלתי 80, שזה ירידה של 10 נקודות מהמחצית הקודמת מסיבה לא ברורה. אומנם די נמאס לי ממנה, ואני לא בדיוק הגשתי לה שיעורי בית באופן סדיר, אבל יחסית לכמה ילדים בקבוצה שלי שאם הם טורחים להגיע לשיעורים זה אירוע החודש אז אני ממש בסדר. אם נוסיף לזה שביום השיא ברוסית זכיתי ב- 2 מקומות ראשונים עם הקבוצה שלי, וכשנקראתי להבחן אז לא טעיתי טעות אחת והשגתי 5 נקודות מתוך 5 אפשריות לקבוצה – אני לא מבין למה היא עושה בעיות ולא שמה לי לפחות 90, כמו במחצית הקודמת.

2. בעיות בהאצה. ואני לא מדבר על בעיות במתמטיקה. קודם כל, הסבר קצר: האצה (מהמילה "להאיץ") במתמטיקה היא פרויקט קטן של ביה"ס הנוכחי שלי, בו לוקחים קבוצה של ילדים שעברו מבחן מעבר ומקימים קבוצה של חכמי-מתמטיקה. בקבוצה זו מתקדמים בקצב יותר מהיר מאשר בכיתה הרגילה, ובכיתה י' מגישים את כל חברי הקבוצה (שהצליחו לשרוד עד לכיתה י') לבגרות במתמטיקה של 5 יחידות. אם מקבלים ציון טוב בבגרות, יש לתלמידים שנתיים ללא שיעורי מתמטיקה – ואם לא, אפשר לגשת לבגרות נוספת בכיתות י"א או י"ב, במקום לבזבז זמן להשלמת בגרויות אחרי צבא.

אז מה הבעיה? שלפני שניגשתי למבחן שמעתי דעות של כמה ילדים מכיתות יותר בוגרות שנמצאים כרגע או כבר עברו האצה. לרוב, מתוך קבוצה של כ- 25 תלמידים, נשארים במקרה הטוב כ- 10, ומתוך אלו רק כמה מצליחים להוציא ציון טוב בבגרות. למה? בגלל הקצב המהיר. לא לכולם זה מתאים, ולא כולם מצליחים להבין נושא תוך כמה שיעורים בלבד, ויותר חשוב מכך – לזכור אותו לאחר מכן. ידעתי שאני לא הכי מתאים לזה בעולם, כי לרוב אני לא מבין את החומר בכיתה, אבל כשאני חוזר הביתה וחוזר על החומר שעה-שעתיים אני מסוגל למלמל אותו מתוך שינה. אז למה הלכתי? כי אמא הכריחה אותי ללכת.

בהתחלה אמא גם הכריחה אותי לעשות שיעורי בית וישבה איתי על זה, אבל מאז שנרשמתי לתלמה, יחד עם מיצ"בי-סופשנה והקיץ-הקרב-ובא, קצת הפסקתי להשקיע. נקודת השבירה הגיעה ביום חמישי: היינו אמורים לעשות מבחן של כיתות ט' (בטעות התברר שזה בכלל של כיתה י', 4-5 יח"ל) וחצי מהכיתה לא הצליחה לעשות אפילו תרגיל אחד, למרות שאת החומר כבר עברנו בשיעורים. המורה התחילה לצעוק ש"רואים מי התכונן ומי לא", ואמרה שהיא עושה מבחן מעבר לאלו שלא הצליחו כלום (כאמור: חצי כיתה) ורוצים להישאר בהאצה בשנה הבאה. וגם אני צריך לעשות אותו. כששאלתי למה אז היא אמרה "באופן עקרוני".

אני לא מבין למה אני צריך לעבור את מבחן המעבר האידיוטי הזה. אני עובר בי"ס גם ככה, ואפילו אם אני אקבל 100, אני לא אשאר כאן בשביל ליהנות מהתוצאות. אבל המורה טוענת שיש לה ניסיון, ושהבי"ס עלה לי לראש, ואני מתרגל לא ללמוד ולכן אם אני לא אתאמץ בשביל לעבור את המבחן הזה שבטוב-ליבה היא הסכימה לקיים אז אני גם לא אלמד בגרוש בתלמה ילין, ובכלל – מי אני שמעז לפקפק בה.

3.קונצרט סיום כיתה. היה נוראי. פשוט נ ו ר א י. אני ניגנתי אחרון בתזמורות בתי-הספר ובהרכב המתקדמים, וכל המקהלות והתזמורת שלפנינו היו עלובים. מלא זיופים וצלילים לא נכונים. הקטע הטוב הגיע כאשר עליתי לבמה בשביל להציג את הקטעים של הרכב המתקדמים, ופתחתי בברכת "ערב טוב" – ואיזשהו פושטק מכיתה ז' אמר "ערב טוב גם לך". כולם, אבל כ-ו-ל-ם צחקו. אני רציתי למות.

מה גם שמתוך 3 פסקאות שהיו לי לקרוא, קראתי רק חצי מהראשונה, ואת השלישית. השנייה, שמכילה הכי הרבה מידע על המלחין והמחזמר ממנו הקטעים לקוחים ("אופרה בגרוש", קורט וייל וברטולד ברכט), פשוט נשכחה מתחת לסומק הבוער. יש סיבה שקוראים לכיתה ז' "זין".

4. פתאום לא כולם אוהבים את תלמה. בין השאר: מרכז מגמת המוזיקה בתיכון, מנהל הקונסרבטוריון, המורה להאצה, התלמידים בכיתה הנוכחית, אחי, אמאבא (ידוע מזמן).

מרכז המגמה כל הזמן מזכיר בטעות ש"מישהו עוזב אותנו" ו"חבל שמישהו עוזב אותנו, אבל זה לא משנה", ולאחי הוא כל הזמן אומר "אני מקווה שאתה מעוניין לבוא למגמה, כן? לא משנה שאחיך בורח לגבעתיים, כן?". אני מבין שהוא קיווה שאני אלמד אצלו, אבל הוא אמור להיות שמח בשבילי, וזה מה שהוא טוען שהוא, אבל לפעמים הוא לא כל כך מראה את זה.

מנהל הקונס', כשבאתי להודיע לו שאני נרשמתי לתלמה, הסתכל עליי בפנים חמורות ושאל אם אני "שקלתי אם זה שווה או לא" ו"האם אתה בטוח שזה מה שנכון בשבילך?". יש לציין, שלפני שהתברר סופית שאני הולך לתלמה, הוא הטעה את ההורים שלי בקשר לבי"ס, ואפילו בקשר למגמה למוזיקה בתיכון (מרכז המגמה בטוח שהוא זוכה בתמיכתו המלאה, אבל במקום להמליץ לתלמידים שגרים בקרבת הבי"ס שלנו לעבור למגמה, הוא ממליץ להם לקחת מגמה אחרת ולעשות בגרות בקונס', ללא שום סיבה נראית לעין).

אחי כל הזמן מזכיר את זה, בסגנון "כבר סע לגבעתיים ותפסיק לעצבן אותי". וכל הזמן מתלונן שבשנה האחרונה אנחנו חיינו "תחת צל הבי"ס, ללא שום סיבה".

שכבר יתחיל החופש, וכמה שיותר מהר! (אין סיכוי שאני עומד ללכת לשיעורי האצה בקיץ, למרות שכנראה יכריחו את כל שאר הקבוצה, כולל את אחי. החיים טובים)

ק'.