חזרה על אובייקט מסוים מספר פעמים עם שינויים שהולכים וגוברים, עד ליצירת אובייקט שונה לחלוטין מהמקורי. |
כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
פוסטמטומ.
אני חושב שאף אחד לא באמת ראה את ההתכתבות המעניינת שהייתה בתגובות בין אדוה (חברה קרובה וקוראת מזדמנת), ביני וקורא אשר בחר לכנות את עצמו "Somebody". חוץ מעובדה שחלק מההתכתבות התקיימה בתגובות (החלק של אדוה ו- Somebody) וחלק בפוסט, ניתנה לי הזדמנות לי להסביר את עצמי בכמה מובנים שלא תמיד ניתנת.
אדוה: "אני: "אני מבין אותך, אבל כשאני כותב
שיר אני מנסה להגביל את עצמי למשקל שבחרתי לכתוב בו, ומנסה תמיד לחרוז כמה
שיותר מתאים. בשיר הזה אני בחרתי שמות לפי הצורך, לא בהכרח שמות אמיתיים,
אלא כאלו שיתאימו הכי הרבה למילה איתה הם צריכים להתחרז. אפשר להגיד שפשוט
חיברתי ביחד כמה הברות.
אני מניח שאת רוצה לקרוא קצת פרוזה ממני.
אני רק אגיד שאני ניסיתי קצת ולא כל כך יצא לי, לפחות יחסית לרמה הסבירה
של השירים שלי. אולי ייצא לי משהו בעתיד. "
Somebody: "אני: "אני מעריך את התגובה.
משום מה, הייתי בטוח שהכנסתי את זה לתגובה, אבל כנראה אחרי כמה מחיקות
והעתקות זה לא עבר: בשיר הזה ניסיתי ליצור אווירה קצת ילדותית, בעיקר
לקראת החלק של המורה, ו"לבגר" אותו קצת לקראת החלק של התלמיד. השמות
הטיפשיים הם מין תוצר לוואי - הם גם הקלו לי בהרבה את מלאכת הכתיבה, כי
הייתי יכול להמציא כל שם שבא לי תוך כדי שמירה על החרוז, אבל המטרה
העיקרית שלהם הייתה לספק לשיר נופך עילג של ילד קטן שמספר סיפור על הדוד
שלו.
בקשר לסטרווינסקי וקרן פלס - כנראה שנוכל להמשיך להתנצח בוויכוח הזה לעד;
ולא רק אנחנו, אלא מומחים גדולים בהרבה. הבעיה שלי עם המודרניזם (או יותר
נכון, הפוסט-מודרניזם) היא שהוא מעורר ניוון מחשבתי; הוא דוגל באי-קבלת
אמת אבסולוטית אחת. אני לא אכנס לענייני מוסר ואתיקה, רק אגיד - והרבה
אנשים חושבים אותו דבר - שבהתחלה זה היה משהו מאוד טהור-מניעים ועם הרבה
כוונות טובות, ועכשיו כל אחד שרוצה להתפרסם רושם כמה דיסוננסים והולך
הביתה. יש הרבה מלחינים שם בחוץ, מודרניים שבחרו לדבוק בסגנון הקלאסי
יותר, שלא מכירים אותם בגלל שהם לא כותבים בדיסוננס. אותו דבר קרה בשירה
העברית, כאשר נתן זך החליט שמשורר מודרני אינו צריך להשתמש בחרוז ובמשקל
אלא בקצב חופשי שמתבטא בקפיצות שורה ובשימוש חופשי (או יותר נכון:
אי-שימוש) בחרוזים כלשהם. בכך הוא הרס את הקריירה של נתן אלתרמן, והעלה
לגדולה את המודרניזם. ועוד פעם, כמו במוזיקה עם סטרווינסקי, הדור שבא אחרי
זך, בשנות ה- 70 בערך, לא הכיר דברים אחרים חוץ ממנו והחצין עד אין-קץ את
דבריו של זך. הדור השלישי אף לא הכיר את זך אלא רק את ממשיכי דרכו
המחצינים, שעיוותו חלק אחד בדבריו של זך (המדבר על הבאת רגשות פנימיים תוך
שימוש במשקל חופשי בעת המודרנית) ולקחו אותו למקום גרוע; המשוררים
המודרניים היום יודעים לדבר רק על רגשות פנימיים לא מובנים לקורא מבחוץ,
ואף לא מנסים לגרום לשיריהם להיות מובנים. הם חושבים שמשורר הוא "אחד
מאיתנו", ולכן אין הוא צריך לקשט את שיריו במילים גבוהות ומשקל אחיד.
גם במוזיקה: במקום להתאמץ, לכתוב משהו איכותי באמת, כותבים המלחינים
בדיסוננאס כואב, במין כאוס מבוקר כזה, בשביל שזה יהיה "CUTTING EDGE".
אפשר לראות דבר דומה בתרבות המיינסטרים בארץ: פעם להקשיב לרוק ולמוזיקה
שהיא לא פופ היה לא מקובל, והיה גורם למין אאוטסיידריות; היום כולם רוצים
לשמוע את זה. גם במוזיקה ובשירה, פעם זה היה באמת חתרני - עכשיו זה סתם
מעצבן.
וזה לא רק אני:
- מאמר של אלי אשד בקשר לנתן זך ושירה מודרנית - כאן
- פוסטמודרניזם - ביקורת
- בהקשר לסעיף הקודם - פרשת סוקל
קריאה נעימה. "
ק'.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
