סבתא תמרה ומתוקה כתמר,

רק ארצה לנצל את הזמן שעבר.

עבר לבלי שוב ומת הוא איתך

עכשיו למוות חבר הוא ואח.

איך אוכל להשיב את הזמן לאחור –

האם אצטרך לנצח מוות שחור?

כי זאת אעשה ואעשה זאת עכשיו!

אלוהים ישיב לי אחת ממתיו.

כן הוא ישיב וכן הוא יראה

שחייב אני את זה המעשה לעשות.

לבלות עוד רגע, עוד שנייה, עוד דקה –

להרגיע הדמעות המרות.

הרי לא ידעתי, ואיך יכולתי לדעת,

ששיחתנו האחרונה היא כזאת.

לא ראויה היא כלל וכלל לא

לשאת שם זה לזיכרון הדורות!

שיחה אחרונה צריכה להיות ארוכה,

ווידוי וחיבוק ואולי עוד פעם חיבוק.

וכשאיתך דיברתי –

היה הזמן לי דחוק!

המהום של גרון, לא ברור, לא מובן

חשבתי שעוד יהיה לי הזמן

להיפרד, להגיד שלום

תודה שהבאת אותי עד הלום.

אך לא – את עזבת,

לא לרגע – לעד.

לא היה לי הזמן

לשאת נאום מכובד.

לפתע בבוקר, ואיזה בוקר?

חשוך!

עזבת לבורא

הלכת לבלי-שוב.

ואני פה נשארתי

עד שיגיע יומי,

עם נאום שבלב

כלל לא מעשי.

לא הספקי להגיד

שאותך אהבתי מכל

בשבילך, גם עכשיו

הייתי עושה הכל מכל כול.

אך לא – את הלכת,

לא לרגע – לעד.

לא היה לי הזמן

להגיד נאום מכובד.

ולי רק נשאר עד יומי האחרון

המהום בגרון מטומטם ודפוק.

כי הזמן – ותקולל המפלצת! –

כן, הזמן היה קצת דחוק.

סלחי לי, סבתא.