מחר אני ועוד כמה נוסעים לפארק המים שפיים, ואמא השיגה כרטיסים מהעבודה במחיר מוזל והיא סיפרה לנו על זה כבר לפני חודשי. 8 במספר, ואני אמרתי ש"אם אני אלך, וזה לא בטוח, כנראה נהיה רק אני ומיש". אז האח האידיוט שלי הזמין 6 אנשים בלי לשאול אותי אם אני הולך בכלל או לא. זה אשמתי שבסוף רציתי ללכת 4 חבר'ה? הוא לא שאל אותי בכלל! אז עכשיו הוא כועס, נואם את רשימות המוזמנים שלו ברחבי הבית ואומר "הוא לא יכול לבוא בגללך". ומה אני עשיתי?

היום הגיע אלינו קרוב משפחה מרוסיה, מוזיקאי במקצועו. האבא האידיוט שלי הביא אותו בשעה 09:00 בבוקר (אני רק התעוררתי, אחי עדיין ישן ולא הסכים לקום בשום מחיר), בניגוד לבקשתה של אמא להביא אותו בערב, כדי שהיא תוכל להכין ארוחה לאורח. אבל ממתי אבא שלי מקשיב לאמא שלי? לא רק שהוא הביא אותו מוקדם, הוא הביא עוד חבר, ואת אורח הכבוד - בקבוק הוודקה. אני חוזר ממכון הכושר (על זה בהמשך) ואבא וקרוב-המשפחה על הספה בשינה עמוקה, לא שמעו אפילו שאני נכנסתי הביתה. אני מתגנב לחדר, וצלצול הפלאפון נשמע מהכיס של אבא. ניחא. יוצא שזאת הייתה אמא שביקשה ממנו לעזור לה עם הקניות מהסופר, אבל הוא שיכור אז הוא לא ירד. היא פורקת את הכל, קצת צועקת עליו פה ושם, אומרת שלום לקרוב המשפחה, ואז אני יוצא לסלון. "אתה בבית?! מה, לא יכולת לרדת למטה ולעזור לי עם הקניות?! הידיים שלי כמעט נקרעו!". כן, אמא, כי אני רובוט שמתחבר לכל שיחות הפלאפון של בני הבית או לחילופין יש לי שמיעה מיקרוסקופית ואני יכולתי לשמוע שזאת את.

היום נרשמתי למכון הכושר, כי אח שלי גם הלך, ואמרתי: "למה לא?", אני עומד ללמוד בתלמה ילין ואני אהפוך לוואחד זיין או ווטאבר, למרות שקשר זה עכשיו לא בראש רשימת ה- 2DO שלי, כי, אתם יודעים, רק לפני חודשיים נפטרתי מרפי ואני צריך לבחון כמה דברים בעצמי. אבל בכל אופן, תלמה ילין זה תלמה ילין וזה כל כך בוהמה וזה כל כך באמצע ת"א והכל (למרות שזה בגבעתיים) וזה כבר לא בסדר להגיד שהתיק הירוק והמאגניב שלי שאני ממש ממש אוהב בא מחנות נחמדה ליד התחנה המרכזית שלנו, אלא שהוא בא רק מ- TNT כי TNT זה אלוהי התיקים הירוקים והמאגניבים שאני נורא נורא אוהב. אז נרשמתי למכון כושר. ואני באתי, מרגיש פדלעה יותר מאי-פעם, עושה מנוי לילדים, מנוי צהריים רק עד השעה 18:00, ואמא שילמה אז אני צריך ללכת כל יום כי אם לא היא תקטר לי, שיכול להיות טוב (לא משנה למה, אני אהיה במכון כל יום ואזיע ואוריד במשקל ויהיו לי שרירים ואני רזה וחתיך כמו שתמיד רציתי) ויכול להיות רע (ואם לא יבוא לי להתאמן ויכאב לי והדבר האחרון שאני ארצה זה 20 דקות על ה-הליכון יימח שמו?). מתחיל מ- 10 דקות על ההליכון, אפילו הבנות איתן הלכתי עושות 20, והן רצות, לא הולכות כמוני. ובכלל - אני הלכתי עם בנות לחדר כושר. ג'יז.

זוכרים את קרוב המשפחה שהגיע? הוא הגיע לפני שבוע אז הוא כנראה לא שמע שסבתא (AKA אמא של אמא שלי) נפטרה, אז היום הוא שאל במלוא הרצינות את אמא "איך החיים?". אז אחרי שהוא ואבא הלכו לים (זה היה בשעה 16:00, הם חזרו רק עכשיו, ב- 21:00) היא שאלה אותי אם אבא סיפר לו "מה קרה איתי" ואני עניתי לה שאני לא יודע, אבל כנראה שלא. "האנשים האלו, לא 'משתתפים בצערך' ולא כלום. ולמה הוא בא? למה? סתם בשביל לשבת לי על הראש". כמו שאני זוכר, היא בעצמה לא רצתה שהקולגות שלה מהעבודה יבואו לשבעה, היא לא אירגנה 'שבעה' ענקי כדי להפגין את צערה, היא רצתה שיעזבו אותו בשקט ויתנו לה להתאבל. יוצא שהכל סתם, ושהיא בעצם רצתה צומי. וכן, זה בגלל שזה אובדן ממש גדול וכל השיט הזה, אבל עם היחס שלה לסבתא בשנה האחרונה... אפשר היה לצפות ליותר מהבת היחידה. גם אני לפעמים התעצבנתי ולפעמים לא רציתי, ולאן זה הוביל? השיחה האחרונה שלי איתה הורכבה ברובה המוחץ מההברה "המ". אני, לפחות, ואני חייב לאמר את זה, ניסיתי לשמח אותה אפילו אם היו אלו הדברים הקטנים והמטומטמים האלו ששימחו אותה: כשקראתי כותרת בעיתון ברוסית, כשסיפרתי לה את הרכילות החדשה מהבי"ס, על מבחן שעשיתי ועל ציון שקיבלתי. ואמא? מה אמא, לפעמים סיפרה והסבירה, ולפעמים צרחה כמו מטורפת. ומה יצא לה מזה? "האנשים האלו, לא 'משתתפים בצערך' ולא כלום. ולמה הוא בא? למה? סתם בשביל לשבת לי על הראש". את יודעת, אמא, אולי הוא רוצה לראות את האחיין שלו (AKA אבא שלי) ואת הבנים שלו, אולי המוזיקאי שבו רוצה להתאמן איתנו מתישהו, אולי. כל מה שאת יודעת זה להגיד "הוא יושב לי על הראש"; כן, זה לא נוח, זה באמת לא נוח, אבל הוא בא פעם בכמה שנים לשבועיים במקרה הטוב, מתוכם יום או יומיים אצלנו, והיום הוא רוב הזמן לא היה בבית (הלכלוך במטבח בכלל באשמת אבא). פשוט תשתקי.

משום מה, לאחרונה, אבא מעצבן אותי יותר מהרגיל. פתאום קלטתי עד כמה אידיוט מגעיל הוא. וכן, זה הדברים הקטנים, וזה לאכול בפה פתוח וללכת בתחתונים וזה להשתכר ואז לישון על הספה. הוא פשוט מעצבן, מגעיל ודוחה אותי. אולי כשהוא ימות אני אבין עד כמה שאהבתי אותו, חבל שבשביל להבין את זה הוא צריך למות.

אחי בוכה על זה שאמא לא מרשה לו לנסוע לכפר המוזיקה, ואני ממש שמח. כל הכבוד, אמא, שסופסוף יש משהו בחיים האלו שאת לא מרשה לו לעשות בגיל 14. הוא עוד חושב שזה לא פר, ואת חושבת שזה בסדר. ניחא, אי-אפשר הכל בבת-אחת, נכון?

סתם פוסט ארוך ולא מובן כזה. אולי אני אוסיף לזה אח"כ / יהיה אחד חדש.

טהטה,
מר ברגולד.

ל'ללא שם' (אותו/ה האחד/ת?) שהגיב/ה בתגובות לפוסט הזה:

וואו, אני לא מאמין שמישהו עשה את זה. ("למרות שזה צפוי", אני אומר לעצמי, "הרי הורדת את הדיסקליימר א-לה 'אני לא יודע לנקד בבקשה תפסיקו לרדת עליי'. טיפש! מטומטם!")

ניסיתי לקרוא את זה, דרך אגב, אבל בגלל שאני כל כך מאגניב ויש לי מנוי לחדר כושר, ואני אשכרה הולך לשם ("תראי אמא, אני מזיע!"), ממש אין לי כוח לזה. מה גם, שהשנה אני עומד לחרוש על זה, לא? יום טוב גם לך.