• מקצוע המדעים הוא המקצוע היחידי בו אני יכול להגיד שאנו לומדים משהו, לפחות בחטיבה. זהו חומר חדש ודי מעניין, ונתפס כמין "מבוא לפיסיקה", מה שמצריך מורות אינטליגנטיות, כאלו שיודעות את החומר אותו הן מלמדות ואיך להעביר אותו לתלמידים.
• באנגלית, אנחנו למדים בעיקר כללי דיקדוק משנים עברו, ואולי פה או שם צץ לוPast Progressive, הנושא הלא-הכי-קשה-בעולם. במקום זה אנחנו לומדים מספרים שמספרים לנו על האינטרנט, מחשבים ומקור הפופקורן. האם אני שומע "נו, באמת"?
• הבעה... מה אוכל להגיד על הבעה? חבריי מהתיכון בוכים לכל מי שמוכן לשמוע שלשון זה "המקצוע הכי קשה בעולם" ו"איך אפשר ללמוד אותו בכלל?". אולי אפשר ללמד הבעה רק בכיתה ז' (או חס וחסה – לא ללמד בכלל) ומכיתה ח' להתחיל ללמד לשון ברצינות? כך לא נצטרך לחרוש במשך שנה על כמות עצומה של חומר קשה להבנה.
• מתמטיקה זה המקצוע היחידי בו אפשר להתרצות איכשהו, וגם זה בתנאי שיש לך מורה שיודעת את החומר. אבל לפי המבחנים הארציים והבינלאומיים, ולפי הסיפורים של ילדי הכיתה שליד, לפיהם המורה שלהם לא הצליחה לפתור את אחת הבעיות בספר, אני מניח שאין הרבה כאלו בשוק.
• שיעורי ספורט זה פשוט מחדל אחד ארוך, כי ביסודי נתנו לנו לשחק ולהתפרע בטוענת "תנו לילד למצוא את מקומו בחברה" (שקר וכזב! כשאני ביקשתי לשחק כדורעף עם הבנות במקום כדורגל עם הבנים, כי כבר נמאס לחנון כמוני לקבל מכות, המורה אמרה ש"בנים משחקים כדורגל") ובחטיבה פתאום רוצים שנרוץ ק"מ בצ'יק. "למה מה זה ק"מ? סבתא בת 90 עם הליכון יכולה לרוץ את זה", כמו שתיאר בציוריות המורה לספורט.
• מורשת אנחנו בכלל לא לומדים, כי איך אפשר להעביר לערס שבקושי יודע לקרוא את קורות חייו של הרצל ("למה מי זה בכלל? הוא מת לפני 100 שנה").
• בהיסטוריה זה בערך כמו מורשת, לפחות כשהערסים נמצאים בתוך הכתה (למה אי-אפשר להעיף אותם החוצה, עוד פעם?), למרות שרוב המורות להיסטוריה שפגשתי ושמעתי עליהן יודעות את החומר היטב ויודעות איך להעביר אותו לכיתה. ואם לא, יש את הספר.
• תנ"ך זה מקצוע שאני מתנגד אליו באופן עקרוני, כי אני לא דתי ואני לא חושב שאני צריך לדעת את כל הפירושים שאנחנו לומדים בכיתה.
• לשל"ח אני מתנגד יותר מתנ"ך. לפחות תגידו לי מה זה, כי המורה לא מצליחה להסביר לי מה זה בת'כלס (חוץ מ"שדה לאום חברה"), גם המש"צים לא. אז מה אנחנו לומדים שם? מין גאוגרפיה-עאלק-ארצישראלית במשולב עם שיעור אחד על העפלה.

"... ובאופן כללי, אני חושב שבכלל צריך לבטל את ההפסקה הקצרה בין השיעורים, כי זה עוד זמן בו המורות יורדות לחדר המורים. עכשיו, חדר המורים זה המקדש הפרטי של המורות. הן יורדות לשם כל הפסקה, כמו שכבר ציינתי, ושותות קפה. בגלל זה הן מגיעות לשיעור באיחורים פנטסטיים (בכיתה ז' המנהלת בכלל שחכה שיש לנו שיעור איתה) ואז בוכות לנו שנצא יותר מהר מהכיתה בהפסקה הבאה כי יש פיפי. כשהיינו צריכים לעשות מיצ"ב, שאמור לעזור להן יותר מאשר לנו, הן החליטו לדפוק לנו שיעורי תגבור לא מובנים בשעות אקראיות במערכת, בלי להודיע באיזה יום או באיזה שעה. באותה מידה היינו יכולים להסתדר בלי שיעורי התגבור, כי כשזה מדובר על לימוד רבייה זוויגית ואל-זוויגית בכיתות ח' כל אחד היה נכשל (מתוך 4 שעות, אחד הועבר בסיפור חוויות מהספארי של המורה, אחד בבדיקת הדמי-מיצ"ב והשניים האחרים בניסיון כושל להכתיב לנו חומר למחברת).

אז יוצא שיש הרבה מה לשפר גם במה שיש עכשיו. אבל בכיתה ח' כבר קולטים שהתיכון מתקרב וצריך ללמד משהו את הילדים. מה עם ז'? אז זהו, שבכיתה ז' למדנו אומנות (להוריד מיד מן המערכת), מחשבים (אולי במקום ללמד אותנו להשתמש ב- Word, ללמד משהו יותר שימושי?), באנגלית חזרנו על חומרים קודמים ובתנ"ך עברנו על יונה רק בשביל לזנוח אותו אחר כך לטובת נביא אחר שלא ברור אם נחזור אליו – ובכלל, כל השנה הייתי מהולה במין "עזבו אותם, הם עוד בכיתה ז', והם צריכים להתרגל לחטיבה". למה מה זה כבר חטיבה? אני לא מבין למה צריכים להתרגל, למה כל השנה סלחו לילדים על דברים אבסורדיים שהם עשו (לצעוק על מורות, לזרוק כיסאות באמצע שיעור) בגלל שהם "מתרגלים". אם מדברים על זכויות המורה – מישהו צועק עלייך! זורק עלייך כיסא! נראה לי שהוא התרגל לחטיבה כבר מעל הראש..."