נקודה ראשונה. לצערי/מזלי (מחק/י את המיותר) יש "הרבה דגים בים" כמטאפורה ל"הרבה בנים בסביבה". אומנם בכיתה שלי, אפילו אם איזשהו בחורגאה מסתתר בה, אין כל כך אנשים שמוצאים-חן בעיניי, אך מאזנים את המצב האנשים מהכיתות האחרות בשכבה. כן, חבריה (גם "אחויה" מתאים כאן, כמו שהמורה לגאוגרפיה אומרת), קיבלתי קראש (או שאומרים "היה לי קראש"? או שאולי זה בכלל "התקראששתי?"). אפילו שניים. אחד על כנר סקסי שיושב לידי בשיעורי אנגלית וצרפתית, והשני על רקדן חמוד שאומר לי "היי" בהפסקות וגם כן לומד איתי צרפתית. למרות שהוא יושב בצד השני של הכיתה רוב הזמן. בנתיים, קושקוש (ילדה נחמדה מהכיתה החדשה, שיודעת עליי) בטוחה שהוא סטרייט, משום מה (אז, כן, הייתה לו חברה! אבל זה לא אומר כלום... נכון?), אבל אני עוד לא מאמין. מצד שני, הרקדן, עם כל הכבוד, יותר נוטה לגברים.

נקודה שנייה. חזרות מקהלה זה ממש כיף, כשחושבים על זה. בגלל שיש שביתה כרגע, יש לי חזרה כזאת כל יום שני, רביעי ושישי - ואני נהנה מכל רגע. אמא פחות, אבל ניחא. אם כבר על אמא מדברים אנו, דיברתי עם אבא שדיבר עם אמא על הקטע של "אם השביתה נמשכת יותר משבועיים, פחות או יותר... עם כל הכאב בדבר, אתה חוזר לביה"ס הקודם!" (ציטוט מקורי של אמא). הוחלט שלא משנה מה, עד סוף השנה הזאת אני שם בטוח. לשנה הבאה כבר נראה.

נקודה שלישית. דבר שיכול להשפיע על ההמשך שלי בשנה הבאה בתלמה ילין זה העבודה של אבא. כרגע הוא "מחוסר-עבודה", לא "מובטל", כי הוא סגר את החברה העצמאית שלו, אז לא מגיעים לו דמי הבטלה. במשך כמה חודשים טובים, עד היום למעשה, הוא ללא עבודה, שותה ומשתכר כמעט כל יום, עד כדי כך שהוא שכח את הפלאפון שלו בחיפה פעם אחת. איך הוא הגיע לשם? אל תשאלו אותי. ביום חמישי (עליו בהמשך) גיליתי שהוא מתכוון לחזור לשוק העסקים העצמאיים, הפעם בפתיחת סופרמרקט בחיפה, לא פחות ולא יותר. מצד אחד, אם לא תהיה לו עבודה עד השנה הבאה אני אמשיך לקבל מלגה (ואחת גדולה) מביה"ס, מה שמעלה את הסיכויים שלי להישאר. מצד שני, אם לא תהיה לו עבודה, ונחיה רק מהמשכורת של אמא, אני סתם אזלול כסף מהמשפחה, לא משנה איך ננסח את זה. מצד שלישי, אם הוא ישיג עבודה, נקבל מלגה פחות גדולה, אבל יהיה לנו יותר קל לממן אותה כי יהיה עוד מפרנס למשפחה. מצד רביעי, למה פשוט אי-אפשר לקבל גם את המלגה הענקית שלי ועבודה נורמלית לאבא? ^^

נקודה רביעית. אז הגענו ליום חמישי (לא שהפוסט בסדר כרונולגי, אבל לאמשנה). בגלל שאני בשביתה, בעצם, הלכתי לבקר את ביה"ס הקודם שלי, אליו להוטה כל כך אימי יקרה להחזיר אותי. בואו נגיד שזכרתי אותו הרבה יותר שקט, והבנתי למה רציתי לעזוב אותו מהתחילה (כן, צעקות ה"הומו, הומו!" נחשבות). נפגשתי-התחבקתי עם כולם (יותר נכון, כולן), אמרתי שלום למורות (גם למורה לרוסית), ואז חזרתי הביתה מהר - החלטתי לנסוע להפקות הבגרות של כיתה י"ב ממגמת תיאטרון בביה"ס. היו סה"כ 3, "רציחות קטנות" מאת ז'ול פייפר (קומדיה-שחורה), "נפוליאון חי או מת" מאת נסים אלוני (קומדיה-אבסורדית) ו"חסרת נדוניה" מאת אלכסנדר אוסטרובסקי (טרגדיה-רוסית). ברור שלאחרונה לא הלכתי, כי יש לי מספיק מזה בבית. ב"רציחות קטנות" ממש לא נהנתי. יותר מדי מילות גסות בשבילי, קריעות בסיפור; המשחק היה טוב לעניות דעתי, אבל ההצגה עצמה לא משהו. "נפוליאון חי או מת" הייתה אחת ההצגות הכי טובות שראיתי עד עכשיו, למרות שלא ראיתי הרבה. משעשע ומעניין בו זמנית. מיד אחרי ההצגות הלכתי למסיבת החוף של אחת מהילדות בשכבה שלי, לכבוד יום הולדתה, באיחור אופנתי של שעתיים (הצגות, נו). דיברתי עם אנשים, שאת חלקם אני לא יודע מתי אראה שוב, ראיתי את כל החתיכים של השכבה בלי חולצה, ונהנתי.

מחר, אנחנו נוסעים לסבתא בשביל לחגוג יומולדת לבנדוד. אני מקווה שחברה של המשפחה שלנו, כנרית בפילהרמונית הישראלית, שראיתי היום בקונצרט, תבוא. סתם, נחמד לשוחח.

אז שיהיה לילה טוב? התחלתי לכתוב את הכל ב- 20:35, ועכשיו כבר 21:23. אז כן, לילה טוב שיהיה לכולם.