היום הלכנו שנינו ברחוב.

במקרה. ביחד.

האם אנשים מבחוץ חשבו שאנחנו מכרים?

ידידים? חברים? זוג?

האם הם ראו, ממקום עומדם,

את מה שאני ראיתי?

את קרני השמש – הנמצאת מאחוריךֳ –  

הפוגעות בשיערךֳ מרחוק...

שיערךֳ המתולתל ("חופשי", כך כיניתי אותו אחר-כך)

זהר באור יקרות.

ועיניךֳ התכולות נצצו בנצנוץ

של זהב.

עיניךֳ התכולות נצצו בנצנוץ

של זהב-שוטים.

ופתאום, זוהר שיערךֳ נראה עמום קצת,

וגם השיער עצמו – אינו חופשי עוד

אלא מבולגן.

השמש זזה סנטימטר מטה

והלאה זה כבר לא היה אותו דבר,

המראה שאני ראיתי

ועוברי-האורח בספק ראו.

היום הלכנו שנינו ברחוב.

האם אנשים בכלל חשבו שאנחנו הולכים ביחד?

לעד אזכור את שיערךֳ הזוהר,

ועיניךֳ המנצנצות, באותו היום.

זוהר-שיערךֳ ונצנוץ-עיניךֳ

שנפלו על החומה שבינינו.

והיא לעולם לא תישבר.

[ועוד פעם, שיר בחריזה חופשית. ועוד פעם, הספק הזה - האם זה באמת אני? לא יודע. נחיה ונראה. רק אסביר: היה לי, ובמידה רבה עדיין יש לי, קראש מטורף על הומו אחד מהבי"ס שלי. הוא יודע עליי, אני מהמעטים בבי"ס שיודעים עליו, אבל נראה לי שזה לא יתקדם לשום מקום, אז צריך להתגבר ולהמשיך הלאה. כנאמר בשיר, "...החומה שבינינו [...] לעולם לא תישבר...".]