היום ברחוב הלכנו שנינו יחד

כך רצה הגורל, היה זה רק מקרה –

האם אנשים חשבו שידיד אתה לי

או שזוג לעד אנחנו, כך היה וכך יהיה?

האם ראו הם, ממקום עומדם

את מראות הפז שהיו למנת חלקי?

את קרני-השמש הפוגעות בשיערך,

מרקם עורך החלק והמשיי,

ותכול עיניך המנצנץ בכחול-שמיים מעורב בקצת זהב.

פתאום השמש זזה קרוב יותר למערב-הים,

האור אולי נחלש, איני יודע –

אך מראה-הפז לו תם.

תכול עיניך המנצנץ

נראה פתאום כזהב-שוטים,

מרקם עורך הכה-משיי

לא מלטף היה – עוקץ,

קרני השמש אז החליטו

שקסמם עלייך לא יוטל...

זיעה נקוותה עליי כמו טל

אך עיניי מעצמן פתאום הליטו

את עצמן. לא ראיתיך באותו האור,

אותו הרגש, אותה ההרגשה –

השמש זזה בטיפין

ונגמר הקסם שנקרא "אתה".

היום ברחוב הלכנו שנינו יחד

כך רצה הגורל, היה זה רק מקרה –

האם אנשים חשבו שידיד אתה לי

או שזוג לעד אנחנו, כך היה וכך יהיה?

לעד אזכור את מראות-הפז

שאז ראיתי, לרגע ברחוב.

לעד אזכור את רחשי ליבי

המונוליתי, כשהכול נראה רק טוב.

אך תכול-עיניך וזוהר-שיערך

נפלו על החומה שכאן,

בינינו. ולמרות שזה עצוב מאוד –

לא תישבר היא לעולם.

[גרסת החרוזים ל"כל הנוצץ זהב?".]