הפוסט הראשון שלי לשנת 2007 היה סיכום שנת 2006. והנה, כמה ימים לפני סיומה, אני כותב את פוסט סיכום 2007.

ינואר.

המבחן של תלמה ילין היה ביום שלישי ה- 16/01/06. יום לפני זה כתבתי פוסט בו ציינתי שאני לחוץ כמו טמפון. >< המבחן עצמו עבר בסדר (חוץ מבלקאאוט אחד ספציפי) ואוי – אני באמת לומד שם. מוזר לקרוא פוסט בו אתה מציין ש"אני ממש מקווה שאוכל ללמוד שם ולראות את הפרצוף שלי בין ההמונים שמצטופפים בתמונות השונות שתלויות על הקירות" אחרי שכבר למדת בביה"ס הזה כמעט חצי שנה.

אני זוכר שממש כמה ימים אחרי המבחן היה טקס חלוקת תעודות הצטיינות אצלי בבי"ס, ואני – כרגיל – לא קיבלתי אחת. זה מאוד אכזב אותי, למרות שמהמחצית הראשונה של כיתה ח' יצאתי עם ממוצע 80.5 (כלומר 90, כי השיטה של ביה"ס הקודם שלי הייתה לעגל לכפולות של 5; ותמיד מעגלים למעלה; ובכלל, אני לא מחשיב ספורט כמקצוע אז זה בכלל ממוצע של 91 P:).

3 ימים אחרי כל זה, הלכתי לבקר אצל סבתא, שם הועלתה האופציה שאני אגור אצלה אם רציף הרכבת שעדיין נמצא ב"שלבי הבנייה הסופיים" יבנה עד ספטמבר. כאמור, זה לא יצא לפועל, וגם ככה אמא לא הייתה נותנת לזה לקרות.

פברואר.

ביום ד' ה- 01/02/06 היה הקונצרט הראשון שלי עם תזמורת הבית שלי כיום. הקונצרט לא היה משהו, בגלל נטייתו העקיבה של המנצח לבחור יצירות "כבדות" לקונצרט החורף, שמשעממות את קהלה הסבתות-דודות שבא לקונצרט.

ב- 12/02 שמו לי גשר, ונוראנוראנורא פחדתי שזה ייפגע לי בנגינה. זה לא פגע. לא כל כך, בכל אופן. טוב, נו, מורידים לי את זה עוד שנה. נסבול.

מרץ.

המאורע הכי חשוב החודש – ואחד מהמשמעותיים השנה הזאת – הוא... טוב, שנכנסתי למערכת היחסים הראשונה שלי. היא הסריחה מבוסריות, הייתי לגמרי חסר ניסיון. אבל אני לא יכול להגיד שהכל היה רע, למרות שבסופו של דבר זה נגמר.

ב-26/03 היה לי מבחן שלב בנגינה (בשביל לעשות בגרות צריך לעבור 3 כאלו), בו קיבלתי 100 (אוי, כיף להגיד גם את זה J).

אפריל.

חופשת פסח. היה נחמד. בעיקר, נחקקו בזיכרוני 2 דברים: הראשון הוא נסיעת התזמורת לצפון הארץ לשלושה ימים, והשני הוא הקומזיץ של איגי, יחד עם רפאל, שהיה מאוד – אבל מאוד – כיף. להיפגש עם הומואים ולסביות אחרות זאת חוויה, כל פעם מחדש.

מאי.

מרתון (קונצרט ארוך בשלושה חלקים, שנמשך לאורך כל היום) "שוסטוקוביץ' ובני דורו" בקונס', בו מופיעים כל חברי הבוגרים + המקהלה בחלק השלישי. כמה מן הזמרים והפסנתרנים הבולטים שלנו הופיעו שם, ואם יושבים ליד מיש אז זה בלתי אפשרי שלא לצחוק קצת (על נדיה הינשוווווווווווף ^^).

אה, כן – יומולדת. ב- 06/05/07 נתמלאו לי 14 שנה. בפוסט כתוב שהחבר-לשעבר (AKA רפי) תכנן משהו רומנטי שהוא לא הסכים לגלות לי עד ליום-הולדת עצמו, אבל משום מה אני לא זוכר מה זה היה.

ב- 15/05 קיבלנו אישור מתלמה למלגה  ה ע נ ק י ת  שלי, והוחלט סופית שאני כן אלמד שם. אוי, זמנים מאושרים. ואם כבר הזכרנו ימי הולדת מקודם, ב- 19/05 נכתב הפוסט ה- 120 בבלוג. ><

יוני.

אמא נסעה לפגישת מחזור. לרוסיה. לשבוע. אני הייתי היחידי שניסה לנקות את הבית איכשהו, וזה היה  מ ע צ ב ן  .

בתעודה שקיבלתי נכתב הממוצע 94.5, ואחרי שציפיתי ל- 90, זה היה ממוצע ממש נחמד. 3 ימים אחרי קבלת התעודות גיליתי שאני משובץ במקהלה בתלמה, ובדיעבד אני חושב שזה אולי אחד הדברים היותר טובים שקרו לי בחיים.

יולי.

ממש בתחילת החודש, ה- 05/07, קרה מקרה לא נעים עם המורה שלי לנגינה, שהראה איזה בנאדם הוא באמת. מאז, אני מנסה פחות ופחות לשים לב לשטויות שלו, ופה ושם גם לחפש מורה אחר לנגינה.

החופש הגדול התחיל, ואני הייתי די משועמם. העובדה שהבלוג התגלה לכמה ילדים מהשכבה לא עזרה, אז העברתי את הבלוג למספרו הנוכחי. ><

המאורע שלוקח אותה בגדול כ"הדבר הכי משמעותי לשנת 2007" הוא מותה של סבתא, שהכרתי מגיל 0. היא מתה בגיל 66 מסרטן השד, שלא טופל בזמן בגלל שהייתה לה פוביה נוראית מרפואה ורופאים. יום לפני זה תכננו ללכת לאירוע ה"אופרה בפארק" בת"א, אליו בסוף הלכנו בלי אמא (כי זאת הייתה אמא שלה, בכל זאת); למחרת בבוקר אמא חזרה מבית-החולים ובישרה את הבשורה הקשה. אני נכנסתי להלם, ורק בהלוויה זה הכה בי: סבתא איננה. עדים יספרו לכם שהייתי שבר כלי, אבל איכשהו הצלחתי לצאת מזה. באותו יום כתבתי מחזור שירים לסבתא, ממנו אצטט 2 בתים שמביעים היטב את הרגשות שלי בקשר לעניין:

"ידיי רועדות, אך ליבי מלא-נחת

ואני יודע שזה דבר אכזרי לאמר.

אך אומר: סבתא שלי לא תסבול עוד

ממבט-הציפור תראה את יום המחר.

ואנחנו נדע, למרות הכאב,

את הלב הכואב להרגיע.

סבתא לא מתה – לא באמת,

צופה עלינו אי-שם ברקיע."

אוהב אותך תמיד, סבתא. לא עובר יום בו אני לא חושב עלייך.

יהיה זכרה ברוך.

אוגוסט.

כשאני קורא את כל 27 הפוסטים בחודש הזה אני רואה שהחופש הגדול מוציא ממני את הצד הלא טוב, בגלל השעמום.

מה שכן, מרינה היא – בכל זאת – הכוכבת האמיתית. J

ספטמבר.

במילה אחת: תלמה. בשתיים: תלמה ילין. בכמה ויותר: סופסוף, חלומי התגשם והתחלתי ללמוד שם, דבר שאני לא מתחרט עליו לשנייה עד עכשיו.

אוקטובר.

מתחילה השביתה הגדולה. בפוסט הראשון שלה, אני אומר שאני לא מאמין שהיא תימשך יותר משבוע. זה היה נורא. מה שנחמד שהיו לי יותר חזרות מקהלה, בכל זאת ביקרתי פה ושם בבי"ס, והתאמנתי המוווווון.

אה, ובחודש הזה גם קניתי את 7 החולצות ה100ממות שלי, בזכות קושקוש, כפרעליה.

נובמבר.

קיבלתי את כרטיס העתודה הפילהרמונית, איתו אני יכול להיכנס לכל הקונצרטים של הפילהרמונית הישראלית (מתי שיש כרטיסים. תיזכר לרעה הקונצרט השני מבין השניים היחידים של הסימפוניה השנייה של מהלר, אליה לא יכולתי להיכנס בגלל שפשוט לא היו כרטיסים פנויים שלא הוזמנו מראש).

יום הולדת ראשון לסבא, ללא סבתא.

שיר ראשון בחריזה חופשית.

דצמבר.

נגמרה השביתה – ברוך השם – וחזרנו ללמוד בשביל לגלות שמפוצצים אותנו במבחנים, ללא הכנה אמיתית. המורים יכלו ליצור איתנו קשר דרך האתר, כמו שעשו בכמה בתי ספר אחרים, אבל החליטו שלא לעשות זאת, ובשורה התחתונה: די דפקו אותנו. (כן, כן, גם בתלמה)

וזהו.