כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2008
אז לא הכל מושלם.
אני כותב עכשיו אחרי שיעור עם המורה שלי לטוּבָּה. לא ניגנתי יותר משבוע בגלל הנסיעה, ובשיעור המורה שלי בישר לי את האמת המרה: הצליל שלי נהרס. "כאילו יושב לי מוזיקאי אחר לגמרי", בניסוח המדויק. אני צריך להתאמן עכשיו ברצינות, לקחת את עצמי בידיים, ולהשקיע כל יום בכלי הראשי שלי, דבר שקצת שחכתי לעשות עד עכשיו. עוד כמה חודשים מתקיים המבחן לקרן שרת, בערך באותה תקופה גם שלב ב', ומבחני סופשנה בביה"ס. הרבה דברים, מעט זמן, וצליל הרוס. נהדר. אז אין לי זמן להשקיע בשיעורי בית או בלמידת תפקידים למקהלה. גם הטרומבון יסבול. הבנתי שאני בכל זאת טוביסט, וכל השאר זה רק הטבות.
ממש לא הכל מושלם. אבא סופסוף מצא עבודה, בשעה טובה. הוא מנהל חנות ברשת ארצית של חנויות-סטייל-טיב-טעם, וגם זה בבקשה אישית של חבר מאוד טוב שהוא חייב לו הרבה בחיים. אז הוא לא רצה את העבודה הזאת, הנסיבות די הכריחו אותו, והוא מדבר כאילו נותרו לו חודשים ספורים לחיות, AKA: "רציתי לחיות את שארית חיי בפשטות. זאת לא עבודה כמו זאת שרציתי!". אני חושב שהוא יעזוב אותה תוך חודש, אולי לא. המצב קצת יותר אופטימי בבית, למרות שכסף זה עדיין נושא רגיש.
אני די נכשל בגיאומטריה, אז אמא רוצה לקחת לי שיעורים פרטיים ולבטל לי את דמי הכיס. אני מבין שזאת לא מכה קשה עכשיו, עם העבודה והכל, אז אפילו את הסכום המגוחך שהיא נותנת לי בחודש היא חייבת לקחת חזרה? אני מכיר אנשים שמקבלים פי 5 ממני מההורים, וחייתי יותר מדי זמן רק על 100 ש"ח לחודש. אני יודע שאני צריך לעזור לאמא שלי, יש לי עבודה ואני לא צריך את דמי הכיס שלה, אבל אני מרגיש פגיעה ילדותית שלא מתאימה לי - ואני לא יודע למה. כל החיים שלי שמעתי מאמא שאם אני אצטרך שיעורים פרטיים מתישהו, אז זה רק באשמתי, כי אני ילד חכם שיכול להבין הכל לבד. אז יוצא שלא, והיא מראה את דעתה מצוין. ממש מעצבן אותי, למרות כל הלא-בסדר שכלול בדבר.
אני מרגיש שאני צריך לפרוש ממשהו, אני פשוט לא יודע ממה. טובה? טרומבון? לעבור לשירה? אני כבר ממש מבולבל, אני חש שאני צריך הפסקה טוטאלית מהכל. פשוט להיעלם ליום-יומיים, אבל אני לא יכול. שהחופש הגדול יגיע כבר, אה?
ואני רוצה את השותף שלי במשפחות מבלגיה. כל כך רוצה אותו. כבר הרבה זמן שלא חוויתי רגשות כאלו, והוא באמת בנאדם מיוחד. רק שאין לי מושג מה להגיד לו, איך לרמוז לו, איך לקרב אותו אליי. אז אני אמשיך לכתוב לו שירים מתוסכלים. הוא כל כך יפה, פשוט מושלם. אי-אפשר לבקש משהו טוב יותר. נכון שאני נשמע כמו פאקאצה מתבגרת טיפוסית, אבל זה נחמד להישמע ככה מפעם לפעם.
ואני חייב לחזור לנושא האמא: מעצבן אותי שאני לא יכול לדבר איתה בכנות על כל כך הרבה דברים. אפילו על ציונים לא. אם לא הלך לי משהו במבחן אחד, אני לא יכול לספר לה, כי זה מה-זה יעצבן אותה, ואני אסבול לכל שארית השבוע. היא עדיין כלואה באשליה שיש לי ממש זין (סליחה על הביטוי) להשקיע בכל המקצועות ולהשאיר אותם באותה רמה כמו מקצועות המגמה שלי והנגינה. פתאום אני מבין שזה לא כזה נורא לא להצליח במתמטיקה, ואני בכלל קולט ששנאתי את המקצוע הזה כל החיים שלי. כן, יש משהו מספק בלצמצם משוואה בגודל שני עמודים לביטוי כמו X=2, אבל זה כל מה שזה: סיפוק. אני בכלל לא יודע אם אני ארחיב מקצוע מדעי בתיכון, וזה אומר שאני לא אלמד פיזיקה וכימיה בכלל. זה בכלל לא נורא, זה לא מעניין אותי. כל החיים שלי שמעתי מאמא שלימודים זה הכי חשוב. זה נכון, אבל עד רמה מסוימת. אני לא תלמיד מצטיין, אף פעם לא הייתי, עכשיו אני גם לא רוצה להיות. כמו שכתבתי פה הרבה פעמים כבר: טוב לי. לא בגלל הלימודים, בגלל שאני עושה את מה שאני אוהב לעשות הכי בחיים, בגלל שאני בביה"ס הכי טוב בעולם, בגלל שאני התחברתי עם האנשים הכי... אנושיים בכל היקום. לימודים? כן, בטח. אז אני לא אצליח במתמטיקה. זאת לא בגרות. מותר לי להנות שנה אחת מכל ה- 9 שעברתי עד עכשיו בבתי-הספר, לפני הבגרויות והלחץ האמיתי - ובנוסף לזה, גם לקבל מההורים איזשהו אישור לאורח החיים שאני מנהל, ולא פרצוף חמוץ לפני השינה.
אגנוס
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
