סצנת נוף סוערת מתרחשת כרגע על חוף הים. הנוף – אותו נוף של כל חוף-ים. עונת אמצע הקיץ היא זו, והעננים ברחו מפני אימת השמש למזג-אוויר אחר, של ארץ רחוקה וקרה מדי. ליד קו המים, על גבול ההירטבות, בגבול הארוך בו אפשר להשאיר טביעת רגל בחול והיא תיעלם בין הגלים לאחר שנייה או שתיים, מתקדמות אחת לעבר השנייה שתי נקודות (או כך זה לפחות נראה מנקודת הראות הגבוהה של הקורא והמספר). למעשה, הנקודות החליפו את מינן, והן אינן שחורות כלל. אלו שני נערים שהחליטו לבלות יום אחד בחוץ מאשר על ספסלי ביה"ס, ועומדים להיפגש עוד מעט, אך רק אני ואתם יודעים זאת.

שקט – אל תגלו להם. זה עומד לקרות בכל דקה עכשיו.

ממש עכשיו.

(הקורא בטח התאכזב בגלותו משך-זמן כזה ארוך להמתנה לדבר שצריך לקרות "עכשיו", אבל האם זה לא תמיד כך באזורינו שלנו? בכל אופן, הקורא בוודאי ישמח לגלות שהנערים נפגשו ומנהלים שיחה ערה ברגע זה ממש. שם, על גבול ההירטבות. עוד מעט הם ילכו לביתו של אחד מהם, או שאולי למגרש חנייה ריק, חורשה, ביתן-בריכה של מכר רחוק, שגם הוא לא בקטע הזה בכלל. וממש "עכשיו" יפלו הבגדים, במקרה, כאילו לבדם, והרי הנערים האלה, הנקודות השחורות שהחליפו את מינן, אינן נערים מהסוג הזה, אך בכל זאת, יקרה מה שיקרה, ושניהם יחזרו לשיעור היסטוריה כאילו לא קרה כלום, מקווים שההרפתקה הקטנה שעברו לא נרשמה בדפיה, כי באותו אזור שבו מחכים יותר מדי ל"עכשיו" לא קיימים בנים מהסוג הזה. כלל וכלל לא.)

קאט.