תמיד אפשר לתהות, מהו כוח-על. האם זה משהו שקובע את חיינו, או מוסיף לו פלפל – אולי משבש אותו באיזושהי צורה – כאילו חלקיק מדם משפחת סופר-על הושתל בדמך לשארית חייך.

בבי"ס אחד, בעיר אחת, בארץ אחת, ובעולם אחר – ישבו התלמידים על כיסאות מול פסנתר, ומול המורה. אולי לא כולם יודעים מה עושים לרוב מול פסנתר, אבל ברור שלא בוהים בילד המאיים על עצם קיומכם עד אקדח. כן, כן, אקדח. עם משתיק-קול, כמו שצריך. מוברג לקנה, במקצועיות רבה מתנהג הילד-עם-האקדח הזה. והוא הכריח את כולם לשתוק, רק את מהמורה ביקש יפה להמשיך לנגן, כמתעלם מהעובדה השולית שיש לו אקדח ביד. מפעם לפעם שר משהו, צליל אחד נמשך ונמשך. כל פעם, כשגמר, נשמע אנקה מפי אחד הילדים, כגומרים אומר: "הנה, עכשיו יירה בנו, עכשיו המתח הזה ייגמר – אפילו לאלוהים אין סבלנות כזאת, לחכות למוות". אחד כבר התחיל תכנן תוכניות לגן-עדן, ומה ייעשה במשך נצח שלם חוץ מלנגן אלפי שנים על חלילו האהוב, בעוד האחרת חשבה על התוכניות אותן היא משאירה מאחור, ושכל כך רצתה והייתה אמורה להספיק לעשות.

והוא, הוא רק עמד שם באמצע הכתה. לו היה ברור מאוד מה הוא עושה. נמאס לו מהילדים האלו שמצליחים לזהות את כל הצלילים בדיוק מרבי, ורק הוא לא. כולם יודעים לזהות את סדר האקורדים, ואיזה תפקידים הם ממלאים ביצירה, ורק הוא לא. כולם מקבלים את המאיות שלהם במבחן, ורק הוא יושב עם תשעים, בלבד. תשעים! איך המורה הזאת מעזה לתת לו תשעים? והרי הוא מתאמץ כמו כולם, ואלוהים יודע שהוא שר את התרגילים המשעממים שלה בבית יותר מכולם, ורוצה את זה מכולם, ומסוגל לזה יותר מכולם ומוכשר לזה יותר מכולם ומשתוקק לזה יותר מכולם   ו ל מ ה   ר ק   ל ו   א ף   פ ע ם   ל א   י ו צ א   ל ז ה ו ת   כ ל ו ם   מ ה א ק ו ר ד י ם   ה מ פ ג ר י ם   ה א ל ו, רק לו ולא לא לאף אחד אחר. תמיד זה נראה לו כמו כוח-על שנסוך על חברים לקבוצה בזהותם את האקורדים, שבמקרה פסח עליו, והרי היה כל כך קרוב.

אבל עכשיו, כוח-העל שייך לו, ורק לו. לא לאף אחד אחר ממלחכי הפנכא שמצליחים איפה שהוא נכשל. היום, הוא קובע חיים למוות, ומי לחיים ומי למוות. רק הוא. לו הכוח, לו הדעת, לו השיקול. המורה הזאת תמשיך לנגן עד שכוח-העל יינסך גם עליו, עד שגם הוא יוכל לזהות את כל האקורדים, ומה תפקידים ביצירה, ולקבל מאה במבחן, ולהרגיש סוף-סוף שהוא מבין משהו. הגיע הזמן.

בבי"ס אחד, בעיר אחת, בארץ אחת, ובעולם אחר – ישבו, בזמן עבר, התלמידים על כיסאות מול פסנתר, ומול המורה. הכיסאות ריקים ואדומים כעת, והדממה מנגנת היטב את מה שהפסנתר לא יכל. נשארה רק המורה, רק המורה נשארה, ממשיך למלמל לעצמו המקצוען עם האקדח. הגורל מתעתע: לרגע יפנה פניו ופניו פני ילד, ברגע הבא יעשה זאת ופניו פני גבר, אך גבר מאיים הוא. לא יפה ולא בעל ביטחון. זהו הגיבן המודרני, שהחליט להרוס את מגדלו. הוא צלצל בפעמון אבל אף אחד לא שמע. רק המורה לא מתייאשת, אומרת לו שהוא יכול, מתייצבת עם המוות בעודה עושה את הדבר אותו הכי אוהבת לעשות, לוחשת לו בלחישת אוהבים שהוא היה התלמיד הכי טוב בכיתה.

(לתחרות הסיפורים)