כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
מחשבות תועות, בשעת לילה מאוחרת.
אז עכשיו אני מקשיב לגילוי האחרון שלי במוזיקה, דאפי (Duffy). והיא מדהימה. מדהימדהימדהימדהימדהימדהימדהימדהימה. אין לי מילים אחרות לתאר אותה. ושמתי לב שכאשר אני מגלה עוד גילוי מדהימדהימדהים כמוה, אז אני תמיד מנסה להעלות אותו במדרגה אינטלקטואלית אחת, לפחות. "רואים את סדר השירים באלבום? הרי ברור שזה אלבום קונספט מסובך! יש יותר נסתר מהגלוי פה, צריך לנתח אותו, ואם נזיז את האות השלישית, נחליף אותה בשישית, ובשכלול גימטרי עם השביעית בשם האלבום יחד עם שם אבי סבה, נגלה את המילה 'קונספט', מה שהיה צריך להוכיח". מה שגם מעצבן שאני מתחיל לבחון את כל המוזיקה שאני שומע בפרמטרים מוזיקליים-קלאסית. כנאמר, להשוות את ביונסה למוצארט. אז פתאום פזמון זה לא רק פזמון, זה החלק החוזר ברונדו, וברור שיש כאן חמישית שהולכת לראשונה בשביל להיפטר לשלישית, מה שיוביל אותנו לשישית בסיום מדומה אה-לה בטהובן. נכון שלא הבנתם כלום? למען האמת, גם אני לא.
אמאבא נסעו לחברים בנס-ציונה, אח שלי הלך ל... לאן שהוא תמיד הולך, ורק אני נשארתי בבית. זה די מבחירה, אין לי כל כך מה לעשות בחוץ. אני עייף טיכו אחרי ל"ג בעומר אתמול. נסעתי לראש העין, למסיבה שכבתית שכזאת. הבאתי נקניקיות ושתייה, ולא החזרתי אותם. אבא שלה טיגן את הכל, ושיבח את מביא הנקניקיות (בפראפאזה על "מוריד הגשם"? מחשבה ספונטאנית). אח"כ ראינו את הסרט של הסימפוסנס, ונרדמתי עד החלק שהם מגיעים לאלסקה, כי ראיתי את זה כבר עם המורה המטורפת לאנגלית, שלא היה לה כוח ללמד אותנו יום שלישי אחד, בשעה השמינית. איזה כיף.
לפעמים אני תוהה אם אני באמת צריך ללמוד בתלמה. כלומר, אני מרגיש הכי שייך לשם, ואני חשוב שרואים את זה עליי. אני חושב שזה ביה"ס היחיד שנגיש לי שיש סיכוי גדול (ולמעשה זה כמעט מובטח) שיקבלו אותי כפי שאני. אבל, בסופו של דבר, אנחנו לומדים רק אומנות. אח שלי לומד לשון, תנ"ך, ביולוגיה, פיזיקה, אזרחות. דיקדוק בשיעורי אנגלית. אני לא לומד לשון, גם לא תנ"ך, לא ביולוגיה ולא פיזיקה, ואם אני לא מרחיב אחת מהן אני גם לא אלמד. לומדים מחשבת ישראל ואזרחות, אבל אח"כ. ובשיעורי אנגלית אנחנו מדברים על הספר המפגר שאנחנו קוראים מאז שחזרנו מהשביתה, בערך. נהדר. ובמגמה? הכל מתקדם בקצב מתוקתק. המורה לתיאוריה מתמוגגת בכל שיעור, אומרת לנו שאנחנו קבוצת החמשושים ממש טובה, מן הטובות יותר שהיו לה בזמן האחרון; בספרות המוזיקה יש לי כבר שלוש או ארבע כוכביות (מה שמעלה לי את הציון הסופי בתעודה); תולדות המוזיקה זה סתם חופר, אבל לפחות אני מזהה השפעות סגנוניות בכארמינה בוראנה, ואח שלי לא; וגופי הביצוע נחים בינתיים. מקווה שאני אכנס לתזמורת בשנה הבאה כבר. אמא תתאכזב אם לא, למרות שהיא אומרת שלא אכפת לי. אני חושב שאני בכל זאת אתנדב במקהלה, אבל באתי בשביל לנגן, וזה גם חלק ממני.
יש לי כרגע בערך 2000 ש"ח. זה מספיק לשנה של שיעורי פיתוח קול. כל שבוע. לשנה. אני מחייך רק מלחשוב על זה. איכשהו לא חשבתי שזה יגיע למצב כזה. זאת מין התמכרות, השירה הזאת. אני חייב לשיר משהו במהלך היום, לרוב בליווי גיטרה. כל הזמן בוחן את המנעד שלי, האם אני כבר יכול להגיע למי נמוך, או לדו גבוה, עם אוויר, בלי אוויר, תמיכה, לא תמיכה - בקיצור, אובססיה. בגלל שבקונסרבטוריון המפגר שלי יש את שיטת השלבים המפגרת, אז עד רסיטל הבגרות צריך לעבור 2 מבחנים מיותרים לגמרי בשביל לרצות את המנהל, אני צריך לחשוב טוב טוב, אם לעשות כל שנה מעכשיו מבחן שלב, או שלחכות שנה ולעשות שני שלבים בכיתה י"א, שהיא גם ככה מספיק לחוצה. לא שתצא מזה הרבה תועלת; הבוחנים הם מורים בקונס', אנחנו נושמים את אותו אוויר, שומעים את אותם זיופים בתזמורת, וצרחות במקהלה. אם אתה ביחסים טובים עם כולם, אתה מקבל ציון גבוה. אם אף אחד לא מכיר אותך, אז אתה מקבל ציון פחות גבוה. המורה שלך נמצא משום מה בוועדת הבחינה, לרוב בשביל להקפיץ את הציון למעלה. "כן, ברור שהוא נלחץ, אבל אני יודע מה הוא מסוגל, לכן הוא יקבל 100. מגיע לו. תלמיד מצוין - מ צ ו י ן ", אפילו אם הוא לא יודע לנגן סולם אחד, ומנגן כבר שנתיים את התוכנית הזאת בשביל לקבל 90 במבחן זה (וזה הציון הכי נמוך שמישהו אי-פעם הגיע אליו, אפילו אם הוא פשוט שכח לנגן יצירה אחת, קם ויצא מהחדר). אז יש לי כרגע 2000 ש"ח, ואני חוסך בשביל להגיע ל- 3000, אולי אני אצטרך יותר זמן.
זה לא סכומים שצריכים להיות אצלי במגירה. לפני זה הם בכלל היו בקופסת שוקולדים לשעבר שעמדה אצלי על אחת מהכוורות למעלה, מכוסה בשיח המלאכותי שאמא קנתה לי לחדר, ואבא היה לוקח כמה מאות שקלים כל פעם שהתחשק לו. אז אחרי שלקח לו בערך חודשיים להחזיר לי את הכסף שהוא לקח בשביל האל יודע מה, החלטתי שאני אחביא את כל הכסף בנרתיק לדיסקים, הזה שסוגרים בריצ'רץ', ובמקום דיסקים, בכל שקית לדיסק יש שטרות של מאתיים, מאה, חמישים או עשרים ש"ח. במיון יורד, שיהיה לי נוח להוציא. המטבעות עדיין שמורים בקופסת השוקולד. ככה יותר נוח. זה רק איזה עשרים ש"ח במטבעות של חמש. ככה אבא יחשוב שאני פשטתי את הרגל. העונג. בכל אופן, אני לא רוצה להסתבך עם בנקים, אז לשים את זה בכספת של אמא נשמע לי ממש קוסם. ככה אני אפריש מכל משכורת מאה ש"ח, ולא אוכל לגעת בכסף הזה רוב הזמן. תוך חודשיים וחצי יהיו לי 3000 בחיסכון, מוכנים להתבזבז על פיתוח קול.
קלאסיכאפה, או לא?
סרניטי, שהפוסט הזה נראה לו טוב יותר בראש, מאשר על מסך המחשב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
