קול הרדיו נשמע בחלל חדר השינה, בפתאומיות. השעה היא עכשיו שש וחצי בבוקר, יום עבודה. קול צריך לקום, עכשיו. זה לא מזמן, השיג עבודה יוקרתית במשרד ממשלתי, בחלק ספציפי, העוסק בתקנות ייבוא, בעיקר של בעלי חיים, לארץ. אסור לאחר, אבל הכל הוא יעשה ביסודיות גרידא: לא יפסיד אף שן, בצחצוח, את פניו, ישטוף כמה פעמים, כדי לא להשאיר שום תא לא רטוב, לא נקי, ומלוכלך, יתבשם, לא ישכח את הדאודורנט, יתאים את החולצה – לעניבה, ואז למכנסיים, את הגרביים לתחתונים, ואת הנעליים היקרות, ילבש בדיוק פדנטי, בעודו קושר את השרוכים, שיהיו שווים לגמרי באורכם, כי הכי חשוב, זה רושם ראשוני, חיצוני, ורושם בכלל. מאוד חשוב. את כרטיס העובד שלו, ועליו שמו, קול אדם, ייקח מהמקום המיועד לו, על השולחן, ליד סלסלת החמר הדקורטיבית, שקיבל מסבתא שלו, שקיבלה אותה כמתנה, ליום הולדת השבעים, שלה. יציץ שנייה, בצב שלו, וילך לעבודה.

"שוב פעם הוא עושה את זה", אמר הצב מהמיכל שלו ליד מיטתו של קול. "הולך לעבודה כל כך לאט זה כל כך אופייני לבני-האדם האלו לא רצים אף פעם רק יושבים בכורסותיהם כל היום וחושבים וחושבים וחושבים איפה הריצה למרחקים? להרגיש את הרוח על פנייך על עורך אני הייתי מתחלף איתם בשנייה מי בכלל רוצה לשבת בכורסא כל היום? אז אתה מבין עוד דבר ועוד דבר על היקום ואז אתה מרגיש קטן כמו יתוש למול הענק העצום והשחור הזה שקוראים לו "קוסמוס" ומה יוצא לך מזה? כלום ועוד כלום ועוד כלום אני לו רק הייתה לי אפשרות לרוץ חפשי ברוח..."

"שקט אתה" אמרה הצבה שלידו. כבר זמן רב, מאז שירד גשם בפעם האחרונה, הם ביחד במיכל הזה. בהתחלה, אף לא דיברו. אח"כ למדו לחבב אחד את השני, ועכשיו הם כמו שני חצאים של אותו מטבע. "אל תעיר אותי לשווא. גם ככה צריכה אני לסבול את המתקן המוזר של היצור ההוא". אף פעם לא הבינה את חברה למיכל. הוא צב, אז שיהיה אחד כזה. אם כבר, בעליהם נראה לה יותר מסקרן כרגע, למרות הצלילים המוזרים שבוקעים מן המתקן שלו. כל שחר אותו דבר, צלילים מוזרים, ואז הוא קם, ומתחיל בהתארגנות המדוקדקת לעבודה.

"אבוי לי", חשב הצב. "את כל זה היא אומרת כל כך לאט מתאים יותר ליצור עם המתקן המעורר לדבר ככה למרות היותו אדם והיא היותה צבה..."

איך לא תבין את הרצון לרוץ חופשי?