כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2008
מיניאטורות.
אתמול קלטתי שעוד פחות משבועיים חוזרים ללמוד. פחות משבועיים. וכשהתחיל החופש הכל נראה כל כך רחוק. ההתחלה של השנה "הבאה", שכבר כאן, כיתה י', בגרויות, פיתוחקול, תזמורת. כל כך הרבה דברים חדשים שאני לוקח על עצמי, כל כך הרבה ילדים חדשים שיהיה איתי בכיתה ובשכבה ובביה"ס. אני עוד לא מוכן לזה לגמרי. עבודות הקיץ עוד לא מוכנות, אולצתי להזניח את הנגינה בגלל הגשר החדש על השיניים התחתונות שהכאיב לי כשניסיתי להתאמן. הצליל שלי מזוויע, והמורה שלי עומד להיות כועס מפה עד הירח. אני צריך עוד חודש של חופש, לסיים את הכל ואשכרה לנוח. אבל ניחא, נחזור ללמוד (נקווה שבלי שביתות הפעם). גם ככה משעמם לי בנתניה.
-
חופש ראשון שלי שאני צריך לחזור לשעון שינה מסוים. בחופש הקודם זאת הייתה הכנה. לא באמת הרגשתי חייב. את היום הראשון של הלימודים פגשתי עייףרצח, ורק כוס קפה מהמכונה החזירה אותי לחיים. היום זהו היום השני בו אני פותח את החלון לרווחה ונותן לאור להיכנס בסביבות שבע או שמונה בבוקר, להעיר אותי כדי שאני לא אשן עד אחד-עשרה כמו שהתרגלתי. בשנת הלימודים אני אחזור לקום בשש וחצי, בשש... ואיכשהו טוב לי עם המחשבה הזאת.
-
אני מקווה שאני אצלח את השנה הזאת בהצלחה כלשהי. אני נכנס לתזמורת ביה"ס, ממשיך במקהלה שלו, ממשיך עם שתי המקהלות שלי בנתניה, לוקח שיעורי פיתוח קול, שיעורי נגינה, מגביר פיזיקה, מתחיל סבב ראשון אי-פעם של בגרויות. אני רוצה עוד לעשות בגרות באופן אקסטרני בעזרתה של דודתי האדיבה, ותמיד היה לי חלום לקחת קורסים בספרות או ביידיש. רק מלכתוב את זה (כמה זה יצא? שלוש שורות, בערך?) האצבעות שלי קצת התייעפו. כל שנה אני תמיד דואג שלקחתי יותר מדי, וכל שנה אני מצליח לכדרר בין הכל להכל, ברמות הצלחה כאלו ואחרות. אמא הייתה מעדיפה שאני אפרוש מכל מה שלא קשור לביה"ס ולנגינה (כלומר: שתי מקהלות ופיתוח קול), ואני חושב שזאת הדרך היחידה בה אני יכול להתקיים. להתרוצץ מפה לשם, לרטון שאין לי זמן, ואז להשתעמם למחרת בבית כי כבר הספקתי הכל. אני לא חושב שאני מסודר בכלל, אבל כל שאר העולם כן.
-
פתחתי קבוצה בפייסבוק. אני. פתחתי. קבוצה. בפייסבוק. ולא סתם קבוצה: קבוצה של יונה וולך. היא גלובאלית, כווווולם יכולים להצטרף, כי גם כתבתי את קורות חייה באנגלית, אז כל העולם יכול לקרוא. מוזר שלפני שנה לא סבלתי אותה, את השירים שלה ואת אופן הדיבור שלה שהוקלט בראיון כזה או אחר. צחקתי לשיריה, לעגתי לדעותיה ולדרך כתיבתה. והיום... כזה עומק אני מוצא אצלה, שבאמת גורם לי להאמין שהיא אחת מן המשוררות הדגולות שמדינתנו ראתה עד עכשיו, ובכלל - שהיא תרמה רבות גם לתרבות העולמית אולי. אז כאמור, כווווווווווולם מוזמנים להצטרף.
-
ספרות טובה אני קורא לאחרונה. מוזר לי שזה בא בגל אחד מרוכז, כבר 3 ספרים רצופים שפשוט השאירו אותי פעור פה לאחר שצלחתי אותם. לא הצלחתי להוריד מהם את העיניים, ונהנתי מכל רגע. הכי חשוב - הרגשתי את הריח הזה של ספרות טובה. "תמונות משפחה" של מאיה ערד (ממנה נהנתי גם בספר המצוין "שבע מידות רעות"), "דופק" של יניב איצקוביץ' (ספר ביכורים שגורם לרצות עוד) ו"אחי הקטן המצויר" (גם כן ספר ביכורים של טלי וישנה, שמטלטל עולמות). כולם במידה מסוימת עוסקים בחיי המשפחה, כל אחד בדרכות המצוינת והשונה לחלוטין. "תמונות משפחה" הריאליסטי, "דופק" שגורם לך לחשוב, ו"אחי הקטן והמצויר" שגרם לי למלמל "זה חייב להיות לא מציאותי" לאורך כל תהליך הקריאה. מומלץ בחום.
-
מדהים אותי לפעמים כמה סגנון כתיבתי השתנה וממשיך להשתנות מפעם לפעם. אני הכי רואה את זה בשירה שלי, שהתחילה חרוזה ושקולה, ובעזרתו האדיבה של חברי הטוב, עמרי, השתחררה לה. אני זוכר, כשהגעתי לביה"ס, נורא שנאתי שירה "מודרנית", בת-ימינו, ללא משקל או חרוז, או שניהם. אלתרמן היה פאר היצירה האנושית, וזך האנטיקרייסט שלה. כמה שנאתי אותו על שפקפק באלתרמן, ולא מצאתי בשיריו שום אימות למעמד המרומם שנוצר לו. המצב השתנה. אלתרמן, עכשיו, הוא מן המשוררים האהובים עליי, לא ה-משורר האהוב. גיליתי את קסמם של זך, אבידן, עמיחי, וולך, ויזלטיר וכן הלאה, וגם את החדשים יותר, שרון אס, חזי לסקסלי, אילן שיינפלד; ואפילו את אלו המחזירים עטרה ליושנה, דורי מנור, אנה הרמן, סיון בסקין. כמו במוזיקה (לוותיקים יותר באמת עולים עכשיו הרבה פוסטים בהם הבעתי שנאתי לכל מוזיקה שנכתבה במאה ה- 20, בערך) טעמי השתחרר, ועכשיו אני קודם שומע ואז אומר את דעתי. גם במאה ה- 20 מצאתי פנינות ומלחינים אהובים שצליליהם הם... נו, מוזיקה לאוזניי. כששמעתי "סיפורים" על אנשים כאלו לפני שנה-שנתיים, נורא לעגתי להם בתוכי וחשבתי שהם "הוכנעו" ע"י תכתיבי החברה, ושלמעשה אין שום עומק במוזיקה ורוב הספרות של המאה ה- 20 ובימינו. ועכשיו - אני כזה. או הנרי לא יכל היה לכתוב סיפור אירוני יותר.
-
אני חושב שעברה יותר משנה מאז שנפרדתי מהחבר הראשון, והיחיד-עד-עכשיו, שלי. מה שנראה לחלוטין בסדר אז, נראה לא כל כך בסדר עכשיו, וקשה לי לפעמים להאמין שהחזקנו ביחד ארבעה חודשים. אם עכשיו אני קולט איזה צוציק אני בגיל 15, אני מתאר לעצמי איך הייתי לפני, ולא מצליח להבין לפעמים איך הכל התחיל. אני אשקר אם אגיד שאני לא מתגעגע לזה. כמו כל קארי ברדשאו גאה בעיר הגדולה תל-אביב, גם אני מחפש חבר תחת הכיסוי של "אני לא באמת צריך". מזעזע אותי לראות שאני חש רגשות כאלו בגיל כל כך צעיר. מה יקרה כשאני אהיה רווק זקן ונרגן, בן 30?
-
מחר יש לאמא יומולדת, ולא קניתי לה מתנה. היא לא רצתה. אני חושב שאני ארוץ מחר לחנות ואקנה לה זר פרחים. בכל זאת, יומולדת לאמא. שקלתי לקנות לה ספר שירה ברוסית, אבל כבר יש לה את כל הגדולים, ואני לא רוצה לקנות לה משהו שהיא לא תאהב. קסם לי לרגע לקנות תרגום עברי של פושקין, אבל היא גם ככה לא תקרא אותו, ואני אצא מוזר. זר פרחים זה הכי טוב. זר פרחים ושיר קטן.
-
את השיר אני אצטרך לכתוב בחרוזים, כמובן. אבא תפס אותי כותב לפני חודש, ורצה שאני אקריא לו משירי החדשים והלא-שקולים. "נחמד", אמר "אבל אם היית כותב בחרוזים היה יוצא טוב יותר". בשביל אמאבא ובני דורם, שירה זה חרוז ומשקל והרמוניה לאוזן, ובשבילי זה לא תמיד חייב להיות ככה. אותו דבר במוזיקה (למרות שאבא קצת יותר פתוח בנושא), בשבילם, מעבר לצ'ייקובסקי לא נכתבה הרבה מוזיקה טובה "באמת". כן, נכון, יש מלחינים עד ימינו אבל "זה לא אותו דבר". ולי כל כך קוסם לחקור יצירות חדשות, שאך זה נסתיימה כתיבתם. מה הן שלוש או חמש שנים לעולם המוזיקה הקיים זה מאות?
-
נמאס לי להסתיר מההורים מי אני באמת. באמת שנמאס. נמאס לי להקשיב לברבורים של אמא על אישה וילדים ומשק בית מנוהל כהלכה, נמאס לי להקשיב לבדיחות הגסות של אבא, בנימת ממתיק-סוד. אבל משהו בי אומר, עמוק עמוק, שאפילו אם הם "ליברלים" כלפי חוץ (אבא ממש לא, אמא קצת יותר), הם לא באמת יקבלו אותי. והדבר קריטי כשאני חי תחת קורת גגם, ולא לבד. אולי כשאני אעזוב את הבית ולא יהיה תלוי בהם יותר. אולי אני אספר להם בדיוק לפני הטיול הגדול שאני אעשה אחרי שאני אסיים ללמוד, ואז יהיה לנו זמן להתנתק. אולי להתנתק זה בריא במשפחה שלנו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
