מטטיאנה ליבגני / אלכסנדר פושקין, תרגום: אני

"לך אני כותבת – לא דרושים

עוד וידויים, לא נשאר מה להגיד.

אני יודעת שבדעתך (ועוד רבים)

להפוך חיי לגיהנום בלי להניד

עפעף. אך אם רשמת התרשמות ממני:

על מצבי הדל שלל רחמים,

לעולם לא תעזוב אותי לבד – לעולמים!

תחילה חשבתי שלא נכון בכלל להלין

על בושתי. היא שלי,

ואתה – לבטח לא יודע אף את שמי.

לו הייתה לי סיבה להאמין

שפעם בשבוע (כמה שבועות!)

לשמוע דיבורך אוכל, אוכל אותך לראות

כאשר תבוא אלינו לביקור,

ואז מילת שלום הייתי סחה

ותמיד מחשבה אחת קפצה לה

עד לפגישתנו הבאה, או הביקור:

הרי אתה לא חברותי, אומרים,

מצאת הכפר שכוח-אל – ודאי;

ואני... לא זורחת אור יקרים,

אותך פוגשת מחדש ללא כל דוי.“

שתיהן טטיאנות, יושבות מולי.

אותו השם, ולא אופי.

אחת – לא יותר מצליל בשיר,

והשנייה -

39 / אני

39, ובמילים אותו דבר,

הוא המספר שבא לפני ארבעים.

ומה היה הוא בעבר?

המספר 38, כמספר שברולטה יש תאים.

אמא, את היום בת 39,

ועל כך אין לבכות ואין לחשוש.

תחשבי שעד לפני 20 שנה

לא היה לך כלום בראש:

לדבר ידעת לבטח, אולי לכתוב,

אולי לקרוא – ידעת קיום!

אך האם ידעת, אמרי לי,

את מספרו הכימי של איטריום?

נכון: שלושים ותשע!

את יודעת מה בו שימוש?

הכנת מנורות LED כחולות-מראה,

כי לכאלו יש ביקוש.

ועכשיו, אחר שטויות רבות,

ספרי לי – מה המרגש של היום?

אני יודע שהבטחתי לך טטיאנה ואונייגין,

אך, אתם יודעים: רוסית היא כמו חלום.

נראית כל כך זורמת -

ממש מוזיקה כתובה,

אך לא משנה כמה התאמצתי...

רואים שהעבודה שם אבודה.

ואני רואה ברור מאוד

ששפה כזאת אותך עיצבה.

מבחוץ: חיננית, זורמת,

אך תמיד יודעת לשים קץ להילולה

ברגע הנכון. יודעת להגיד

"מספיק!” ו"די!”.

יודעת למנוע עוגמת נפש,

להפיל חומות בקועות של דוי.

ועל כן אותך אוהב

כי את אמי ואני הוא בנך.

הרימי פנייך, פתחי עיניים -

פתחי ליבך.

(ורק בגלל שזאת עובדה משעשעת מאוד

חייב אני להוסיף קצת עוד:

רק תדעי, שלו השנה

תהיה לך מניה:

39 היא

הקידומת של איטליה!)