כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2008
בחזרה לשגרה (ובהתאם לנושא החם).
מצחיק אותי שכל התלמידים מכנים את הקיץ בשם "חופש" ולא "חופשה". כך, אנחנו שומעים את הכינוי "החופש הגדול", כשלמעשה יותר נכון להגיד "החופשה הגדולה" או "חופשת הקיץ". לי זה נורא התחבר עם השנה הלחוצה-יחסית שהייתה לי ונורא שיעשע אותי כשיצאתי משער ביה"ס בפעם האחרונה לכיתה ט' לאחל לכולם "חופש נעים", כאילו כולנו עבדים שכרגע קיבלו עצמאות על חייהם.
אז הנה, מחר מתחילים את כיתה י', והזמן שוב עשה את הבלתי אפשרי, ואיפשהו בין מחנה התזמורת לעבודה במתמטיקה נעלמו להם שישה שבועות, הידועים גם בשם חודש וחצי. חדל התעוררויות מאוחרות, חסל ארוחות בוקר בשתיים-עשרה בצהריים, הלאה שכיבה חסרת-תועלת על המיטה במשך ימים שלמים. חוזרים ללמוד. חוזרים לעשות ש"ב, להתעורר כל יום בשש, לנסוע ברכבות ולקלל את מערכת השעות. חוזרים לשבת בכיתה עם מזגן שעובד רק על עצמו, ולנסות לתפוס אוויר מהחלון הפתוח למחצה (כי המזגן עובד). אך השנה אני אכיר חברים חדשים, לבטח; מילה חדשה כבר מסתובבת אצלי בלקסיקון, בודקת את מקומה, איפה היא צריכה לעמוד; מיד אחרי "בבית" ולפני "בדיקת נוכחות" - מצטרפת לה "בגרות". אותו מבחן ידוע לשמצה, עליו אני שומע באימה מכיתה א', דבר בלתי נמנע במשפחה הסובייטית שלי. כבר שמעתי את כל הפאשלות האפשרויות שאפשר לעשות במבחן הזה, מלפספס שאלה עד להיפסל בגלל אייפוד רועש מדי. כבר שמעתי על כל ההורים שמנסים לשכנע את הילדים שלהם ש"זה רק מבחן" ובסוף לא ישנים לילה שלם בעצמם בגלל הדאגה. קשה לי לתאר עכשיו איך יילך לי בבגרות, כי אני יודע שאפילו אלו שהולך להם טוב כל השנה, יכולים להיכשל בגדול.
אח שלי עדיין ישן. יהיה לו קשה לחזור לשגרה. אני כבר שבועיים מנסה לחזור לשעון בי"ס, לקום כל יום בשש, ללכת לישון כל יום בעשר. אשקר אם אגיד שהצלחתי ועכשיו אני מרגיש רענן בשעות טרום הזריחה. כל הזמן יש את הפיתוי הזה מאחורי העיניים לחזור לישון; לעצום אותן רק לשנייה, תנומה קלה, והכל נהרס. אני צריך לפחות שמונה שעות שינה, ואם אני מקבל כמה מהן בין שתיים לארבע אני אלך לישון בחצות, ואקום הרוס למחרת. וכבר קרה לי השנה שעשיתי "דווקא" לעצמי ונשארתי ער עד חצות בשביל לתפוס שידור חוזר של גיא פינס, סתם כך, כי בא לי. אני מניח שיש צד בי שעדיין לא השלים עם האילוץ הזה, לקום בשש. בקיץ זה עוד נחמד, אבל בחורף עדיין חשוך וקר, וכל מה שרוצים לעשות בשש בבוקר זה לחזור לישון ולשים פס על כל העולם. להתכרבל מתחת לפוך אפילו אם היום יש מתכונת בלשון או בגרות במתמטיקה. כנראה שלאט לאט אני מגיע לגיל בו יש לי פחות ופחות אפשרויות לעשות דברים כאלו, וכל שנה אני רק מאמץ לעצמי יותר ויותר דברים שכובלים אותי אליהם, ואני לא יודע אם זה רע כל כך בהכרח. כבר עכשיו אני יודע שאני אצטרך לעזוב כמה מסגרות, אבל אותן מיציתי ואני מבין שהן אינן יכולות לתרום לי יותר בכל צורה שהיא. מרגע שבאים לחזרות רק בשביל נימוס או להיפגש עם החבר'ה, זה הופך למיותר אחרי כמה זמן, וזה מה שקרה עם כמה מסגרות במהלך השנה הזאת. מצד אחד, נורא מהנה; מצד שני, באותו הזמן אפשר לעשות דברים אחרים.
במהלך השנה הזאת התחלתי לעבוד (קצת קשה לפספס את זה אם קוראים פה יותר מפעם אחת), ובמהלך שנה"ל כל יום שבת טמן בחובו רתיעה גדולה ומשיכה גדולה גם כן. מצד אחד, עוד יום של עבודה משמימה ומשפילה ללא תגמול אמיתי; מצד שני, כשהכל יסתיים אני אחזיק בידי מספר שטרות כסף ואתחיל שבוע חדש של לימודים. מדהים אותי לפעמים עד כמה כל דבר בחיי כרגע קשור לביה"ס, ואני יכול בכנות להגיד שביה"ס שלי הוא הדבר שאני הכי אוהב והדבר הכי מדהים שקרה לי כל חיי. כנראה זהו עדיין שריד מכיתה ט', המכונה אצלנו בחיבה "החמשושיאדה". ואולי אני תמיד אהיה חמשוש. אני עדיין תופס את עצמי מסתכל על ביה"ס במין התלהבות מוזרה כזאת, שאח שלי היה קורא לה "פרובינציאלית" תוך עיקום האף, בחיקוי שלי לכאורה. קשה לי להבין כרגע את החברים שלי מביה"ס הקודם שנכנסו לדיכאון קליני לקראת החזרה ללימודים, כי אני התחלתי להתגעגע בשלושת הצעדים הראשונים שצעדתי מהשער האחורי לכיוון תחנת הרכבת.
הקיץ בשבילי הוא גם "חופשה" לרענון המשאבים אבל גם "חופש" מעבדות לחרות, בפראפאזה על הגדת פסח; וכמו בכל "חופש" יש קורבנות שצריך לעשות, כמו לא להיפגש עם החברים שלך במשך חודשיים, ולהתעדכן במצבם רק דרך הודעות אישיות במסנג'ר ועדכוני סטאטוס בפייסבוק. מדהימה אותי כל פעם מחדש ההתקדמות ביחסי האנוש שעשיתי השנה. מעולם לא הסתדרתי עם השכבה שלי במיוחד, ורק בכיתה ז' הצלחתי לרכוש כמה חברים (חברות, למעשה) שהקשר איתם החזיק עד עכשיו. עכשיו אני גאה להגיד שיש לי כמה חברי אמת, שאני לא יכול לתאר את החיים שלי בלעדיהם, ואני מקווה שאני אהיה בקשר איתם גם אחרי מסיבת הסיום. אולי בגלל זה הכתה אותי ידיעה אחת בהפתעה שלשום, כאשר כל השכבה התכנסה לפגוש את המצטרפים החדשים ולראות את השיבוץ החדש לכיתות: ילדה אחת מכיתתי, חברה קרובה שאהבתי מאוד, החליטה לעזוב את ביה"ס מכמה סיבות. בהתחלה חשבתי שצוחקים איתי, אבל התברר שזה נכון אחרי שיחה עם המחנכת הקודמת. לכולנו היו מחשבות על עזיבה השנה, שהייתה לא קלה לכל הדעות. דרוש אומץ אמיתי בשביל לעזוב את ביה"ס, כי הוא שונה מהרוב המוחלט של בתי-הספר בארץ גם בתוכנית הלימודים וגם באוכלוסייה שלו. לא אומר שלא אתגעגע, זה לא יהיה נכון, אבל אני מאחל לה דרך צלחה בכל אשר תפנה, גם אם תחליט לחזור.
רות סוף מהיממה האחרונה של הקיץ. נתראה בשנה הבאה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
