הגשם הראשון של החורף

תפס אותי בחדרי, לא מוכן.

טיפות קטנות ניתזו על עורי

בעודי מותח ידיי להציל

את מעט הכביסה היבשה שעוד נותרה.

הוריי הרחק מכאן, אחי ישן,

ואני לבד עם הגשם

מחייך חיוך מטופש,

מברך את החורף

מברך אותי בו.

סודות הקטנים של קיום

מרטיבים את שערי

מבעד לחלון הפתוח.

עברו עשרה ימים מאז כתבתי פה בפעם האחרונה. אמא חזרה מהביקור שלה למחוזות ילדותה, ונסתיימו שבועיים של סבל, בלי אמא, רק אני ואחי מנסים לשמור על הניקיון וללמוד אין ממיינים כביסה ומפעילים את המדיח. אבא בנתיים היה עסוק בעבודה, או בלבגוד בה עם המאהבת שלו. לא מצאתי בעצמי את הכוחות לכתוב משהו, מה גם שלא היה משהו מעניין לכתוב. לפני שלושה ימים הגיע מכתב מקרן ידידות אמריקה-ישראל, בו נאמר שקיבלתי מלגה מקרן המלגות ע"ש שרת, שידועה יותר כ"קרן שרת". הסכום גדול ויממן לי שיעורי נגינה והוצאות נלוות לשנתיים הקרובות. אני בעצמי חשבתי שלא אזכה בכלום וזה בא בהפתעה גדולה. אמא מאוד שמחה, דיברנו בדיוק 20 דקות, אחרי שחזרתי מביה"ס ולפני שהלכתי לסבא לאכול, ואז נרדמתי והיא נסעה עם אבא (שכאמור, בוגד בה) לאיזה פסטיבל שירי זמר רוסיים בצפון. ביום שבו היא חזרה היא התקשרה אליי בהפסקה, כולה שמחה ורעננה אחרי שבועיים חופש. ואני, עייף אחרי שבועיים מטורפים לכל הדעות, בידיעה שאבי שלי בוגד בה, כבול בקשר השתיקה שלי ושל אחי לא לספר לה על כך, גימגמתי. היא חשה בזה, שמעתי שכן, משהו בנימתה נשבר ובחירת המילים הייתה שונה מהרגיל. אולי מחר הכל ישתפר ואולי באמת תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה עם ברכותיה.