כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: Love.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מראה-הפז
היום ברחוב הלכנו שנינו יחד
כך רצה הגורל, היה זה רק מקרה –
האם אנשים חשבו שידיד אתה לי
או שזוג לעד אנחנו, כך היה וכך יהיה?
האם ראו הם, ממקום עומדם
את מראות הפז שהיו למנת חלקי?
את קרני-השמש הפוגעות בשיערך,
מרקם עורך החלק והמשיי,
ותכול עיניך המנצנץ בכחול-שמיים מעורב בקצת זהב.
פתאום השמש זזה קרוב יותר למערב-הים,
האור אולי נחלש, איני יודע –
אך מראה-הפז לו תם.
תכול עיניך המנצנץ
נראה פתאום כזהב-שוטים,
מרקם עורך הכה-משיי
לא מלטף היה – עוקץ,
קרני השמש אז החליטו
שקסמם עלייך לא יוטל...
זיעה נקוותה עליי כמו טל
אך עיניי מעצמן פתאום הליטו
את עצמן. לא ראיתיך באותו האור,
אותו הרגש, אותה ההרגשה –
השמש זזה בטיפין
ונגמר הקסם שנקרא "אתה".
היום ברחוב הלכנו שנינו יחד
כך רצה הגורל, היה זה רק מקרה –
האם אנשים חשבו שידיד אתה לי
או שזוג לעד אנחנו, כך היה וכך יהיה?
לעד אזכור את מראות-הפז
שאז ראיתי, לרגע ברחוב.
לעד אזכור את רחשי ליבי
המונוליתי, כשהכול נראה רק טוב.
אך תכול-עיניך וזוהר-שיערך
נפלו על החומה שכאן,
בינינו. ולמרות שזה עצוב מאוד –
לא תישבר היא לעולם.
[גרסת החרוזים ל"כל הנוצץ זהב?".]
| |
כל הנוצץ זהב?
היום הלכנו שנינו ברחוב.
במקרה. ביחד.
האם אנשים מבחוץ חשבו שאנחנו מכרים?
ידידים? חברים? זוג?
האם הם ראו, ממקום עומדם,
את מה שאני ראיתי?
את קרני השמש – הנמצאת מאחוריךֳ –
הפוגעות בשיערךֳ מרחוק...
שיערךֳ המתולתל ("חופשי", כך כיניתי אותו אחר-כך)
זהר באור יקרות.
ועיניךֳ התכולות נצצו בנצנוץ
של זהב.
עיניךֳ התכולות נצצו בנצנוץ
של זהב-שוטים.
ופתאום, זוהר שיערךֳ נראה עמום קצת,
וגם השיער עצמו – אינו חופשי עוד
אלא מבולגן.
השמש זזה סנטימטר מטה
והלאה זה כבר לא היה אותו דבר,
המראה שאני ראיתי
ועוברי-האורח בספק ראו.
היום הלכנו שנינו ברחוב.
האם אנשים בכלל חשבו שאנחנו הולכים ביחד?
לעד אזכור את שיערךֳ הזוהר,
ועיניךֳ המנצנצות, באותו היום.
זוהר-שיערךֳ ונצנוץ-עיניךֳ
שנפלו על החומה שבינינו.
והיא לעולם לא תישבר.
[ועוד פעם, שיר בחריזה חופשית. ועוד פעם, הספק הזה - האם זה באמת אני? לא יודע. נחיה ונראה. רק אסביר: היה לי, ובמידה רבה עדיין יש לי, קראש מטורף על הומו אחד מהבי"ס שלי. הוא יודע עליי, אני מהמעטים בבי"ס שיודעים עליו, אבל נראה לי שזה לא יתקדם לשום מקום, אז צריך להתגבר ולהמשיך הלאה. כנאמר בשיר, "...החומה שבינינו [...] לעולם לא תישבר...".]
| |
פוסטללאשם.
אין שום סיבה בגללה אני כותב את הפוסט הזה. סתם, לא כתבתי פוסט הגון כבר קרוב לשבועיים. בשבילי, ישראבלוג-ג'נקי בהתגלמותו זה הרבה זמן. אממ... אז אני פשוט ארשום כמה דברים שעולים לראש וזהו(?).
קודם כל: "ניפ / טאק" ("Nip / Tuck") זה ה-סדרה ה-כי שולטת שיש, חוץ מ"הכי גאים שיש" (ואולי לא, אבל אני כותב את זה בשביל שמיש לא תרצח אותי אח"כ :P). בגלל שעכשיו חופש אני צופה בזה בהנאה מרובה, ואני חייב להודות שלא ראיתי יצירת מופת כזאת מאז... מאז... האמת, התכוונתי לכתוב "מכושפות" / "אי.אר" ("E.R"),אבל עצרתי את זה עצמי. למרות שאני פשוט אהבתי את מכושפות עוד בתקופה של "ערוץ 3" ולא "3 HOT"; ואת אי.אר תפסתי רק בשידורים חוזרים של הולמרק, לצערי, אבל גם אז הסדרה הייתה מאוד מעניינת.
זוכרים שנפרדתי מרפי? ואת הפוסט המינימליסטי "אני ורפי נפרדנו"? ובכן, אני חייב להגיד שלמרות שהיו זמנים טובים - אני ממש מרגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה. קודם כל, ניתוח-יחסים קטן שעברתי עליו 500 פעם: הפגישה הראשונה שלנו נגמרה בשאלה "מאמי, כמה זמן אתה חושב שנחזיק מעמד? שנה, שנתיים, שלוש...?", וכבר לקראת השנייה והשלישית הוא הכריז אין-ספור פעמים שאני האחד בשבילו ושנישאר ביחד לנצח-נצחים. אני הייתי מסוחרר מאהבה (בכל זאת, ראשונה) והמשכתי עם זה. במהלך ארבעת החודשים שהיינו ביחד אני די הדחקתי (למרות שאני לא אוהב את המושג הזה) את הקול הקטן הזה שאמר אצלי בראש "זה לא בסדר". כמה ימים לפני הפרידה הייתה לנו שיחה שגרמה לי לחשוב ולהבין הרבה דברים (תסריטאי-טנלובלות בקהל, מישהו?) והחלטתי שזה חייב להיגמר; וזה היה יכול להיגמר רק מהצד שלי, כי הוא המשיך בהכרזות שלו א-לה "אנחנו נמות זה בזרועותיו של זה". עוד ביום הפרידה ("אבל עדיין נהיה ידידים") הוא שלח לי הודעות שאומרות עד כמה רע לו, ואחרי זה התבררה תמונת המצב האמיתית: הבחור חופר בטירוף. מ"רע לי, בוא תחזור", הוא עבר ל"אז נפרדו, סו וואט! אני מעריך אותך על זה שהיה לך את הכוח-הנפשי להיפרד ממני! זה לא אומר שאנחנו חייבים לנתק כל קשר! זה לא אומר שאתה לא תראה אותי כל יום שישי כשאני אחזור מהצבא!". כן, כן.
השבעה על סבתא נגמרת ביום חמישי (היא נפטרה ביום שישי שעבר, בעצם, אבל אל תשאלו למה, הרב חישב את זה (רבנים ומתמטיקה זה לא בדיוק... אני אשאיר את זה פתוח). יש לי עדיין צביטה בלב כשאני חושב עליה, ובהלוויה הייתי שבר כלי, אבל אני יודע שאם היא הייתה כאן, ואם היא צופה בי מאיפשהו, היא לא הייתה רוצה שאבכה. אני בטוח שמספיק לה שיש לי תמונה שלה על השולחן, שנתלה תמונה שלה בסלון, שאמא תלבש את התכשיטים שלה ושכולנו נזכור את חייה - ולא את מותה.
ובשבוע הבא מגיע קרוב משפחה מרוסיה שלא ראיתי כבר שנה, והכרתי אותו בפעם הראשונה בביקור הקודם שלו (לפני שנה). הוא מוזיקאי מקצועי ובפעם שעברה הוא עיבד כמה מנגינות פופולאריות לי ולאחי, והפעם אמא רוצה שהוא ייתן לנו מין "מאסטר קלאס" כזה, אם הוא ירצה. יהיה כיף, מין מחנה אימונים כזה אצל הדודה (הכפרעליה) שלי.
מר ברגולד.
|
נכתב על ידי
,
1/8/2007 01:35
בקטגוריות TV & Movies, טלוויזיה וקולנוע, Love and Relationships, אהבה ויחסים, משפחה, Family, Music, מוזיקה, כללי, General
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מר בּרֶגוֹלד ב-3/8/2007 07:48
|
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
