כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: Pessimistic.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בואו נניח...
בואו נניח שכשחוזרים מקונצרט בת"א, מתקשרים לאחד ההורים שיאסוף אותך.
בואו נניח שבפעמים הקודמות, כולן בשעות הלילה, אבא אסף אותך מהרכבת - לכן מתקשרים לאבא.
בואו נניח שאבא אומר לך במפורש שלא צריך להתקשר לאמא.
בואו נניח שהוא אומר לך שהוא אינו עסוק ויכול לאסוף אותך מהתחנה.
בואו נניח שכשאתה מתקשר אליו מהתחנה הוא אומר לך שעוד 10 דקות עפים.
...
במציאות, חיכיתי לו שעה, שיעזור לעוד חבר אלכהוליסט במשימה עלומת תכלית, ואח"כ הוא עוד כעס עליי ש"עשיתי פוזות". כשחזרנו הביתה גם אמא כעסה כי היא אמרה לי להתקשר אליה. כשאמרתי לה שהיא לא אמרה, היא ענתה לי שזה "ברור מאליו". "אתה אשם, מצאת למי להתקשר", היה המשפט הבא שיצא מפיה. נכון, אבא גרם לי לחכות לו שעה (כלומר, רק 10 דקות, "פלוס מינוס, ומה זה משנה בכלל, אז תגיע עוד חצי שעה הביתה, נכון? גבר צריך סבלנות") וכשאני אומר משהו הוא עוד כועס - אבל אני אשם כי חלילה וחס לא התקשרתי לאמא. (עזבו שבכל הפעמים בהם הייתי צריך שמישהו יאסוף אותי בלילה מתחנת הרכבת, היה זה אבא שהגיע. כנראה אני יותר גרוע בשכל ישר ממה שחשבתי, שהתקשרתי אליו כאשר - אוי ואבוי! - הייתי צריך עוד הסעה מאוחרת מהתחנה. ניחא, אם היה אומר שהוא עסוק ושהוא לא יכול להסיע אותי הפעם, אבל איך הגענו מזה לאשמה שלי בכל העניין?)
גם אני אוהב אותכם, אמאבא, כמה אמרתם שאני מקבל בירושה?
מר ברגולד.
| |
"אמא, אני יודע שאת לא אוהבת לשמוע את זה...
אבל הרכבת מאחרת כל יום, ויש רכבת ב- 06:59 בבית יהושע, ויהיה ממש נחמד אם ניקח אותה."
הייתי פשוט חייב להגיד את המשפט הזה, נכון? כאילו, ממשממשממש חייב? אז הייתי מאחר בכל יום, שיהיה - לאאאאא, אני חייב להציע את זה לאמא, למרות שאני יודע שהיא לא רוצה ולא אוהבת את הרעיון הזה ובכלל שונאת את ביה"ס שלי! אז כן, אמרתי את זה, כי - חס ושלום! - אני לא רוצה לאחר לשיעור.
מזמן החלטתי לא לכתוב כאן תכתיבים מדויקים של השיחות שלי ושל אמא, מה גם שהחלקיקים שאני זוכר ומועברים לכאן הם סתם צל חיוור של הדבר האמיתי... הפעם זה היה בערך אותו דבר: הבי"ס לא נותן כלום, לומדים שם רק מוזיקה, אני לא מוכנה לצאת יותר מוקדם, אתה לא מכבד אותי, אתה מנסה להקשות לי את החיים, אני לעולם לא אסלח לאף אחד - לא לך ולא לאבא ולא לאף אחד - שהסכמנו לדבר המטורף הזה.
אז יופי, עכשיו עשיתי עוול לאמא, עליו היא צריכה לסלוח לי, ועזבו את העובדה שאני מאושר (פחח), שאני אוהב את השכבה שלי (פחחח), שאני אוהב את ביה"ס שלי - מה שלא הרבה ילדים יכולים להגיד (פחחחח), שאני אוהב ללמוד - אבל באמת אוהב ללמוד בפעם הראשונה בחיים שלי (פחחחחח), שאני שלם עם עצמי (פחחחחחח) ושאני מרגיש שמצאתי את מקומי בעולם המטורף הזה (פחחחחחחח). מה זה משנה בכלל? זה דבר מטורףמטורףמטורף לעשות, אבל ממשממשממש מטורףמטורףמטורף לעשות, אני טיפש ומטומטם ומה לא, אבל אבא יותר כי הוא הרשה לי לעשות את זה מהתחילה, והכל בגלל שאחי לומד פיזיקה-לשון-תנ"ך-ביולוגיה השנה, בביה"ס שלו בנתניה, ואני לא*.
אז בכיתה י' אני אחזור לביה"ס הקודם שלי, זה לא נורא, אולי זה אפילו טוב, ו... לא יודע, נראה משם.
מר ברגולד.
* אנחנו פשוט נלמד את זה בשנה הבאה, אבל האם זה משנה ל- DevilMom? פחחח, הצחקתם את סבתא שלי, ז"ל.
| |
...
אני מעצבן אותי כל כך, לפעמים. למשל, אתמול דיברתי עם הילדה ה-כי נחמדה בעולם מהכתה שלי, היה לנו קליק מהרגע הראשון, היא אחת הסיבות בגללן אני אוהב את הכתה שלי, אפילו יצאתי בפניה מהארון - אבל אתמול התנהגתי כמו אנטיפת. היא ניסתה לספר לי משהו, ואני... במקום להקשיב, כמו שהיא תמיד מקשיבה לי (ואלוהים, היא מקשיבה כל כך טוב, עם העצות הכי טובות), סתם יצאתי דפו'ק. שום דבר, אף אחד, לא יוכל לשנות את זה. אז כן, ביקשתי סליחה (לא ידעתי אפילו שזה פגע בה עד שהיא ציינה זאת בפני), אבל סתם דפקתי את זה.
גאד, קטגוריית-הוצאת-קיטור הנה אני בא.
שנה טובה, וזה.
מר ברגולד.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
