• מקצוע המדעים הוא המקצוע היחידי בו אני יכול להגיד שאנו לומדים משהו, לפחות בחטיבה. זהו חומר חדש ודי מעניין, ונתפס כמין "מבוא לפיסיקה", מה שמצריך מורות אינטליגנטיות, כאלו שיודעות את החומר אותו הן מלמדות ואיך להעביר אותו לתלמידים.
• באנגלית, אנחנו למדים בעיקר כללי דיקדוק משנים עברו, ואולי פה או שם צץ לוPast Progressive, הנושא הלא-הכי-קשה-בעולם. במקום זה אנחנו לומדים מספרים שמספרים לנו על האינטרנט, מחשבים ומקור הפופקורן. האם אני שומע "נו, באמת"?
• הבעה... מה אוכל להגיד על הבעה? חבריי מהתיכון בוכים לכל מי שמוכן לשמוע שלשון זה "המקצוע הכי קשה בעולם" ו"איך אפשר ללמוד אותו בכלל?". אולי אפשר ללמד הבעה רק בכיתה ז' (או חס וחסה – לא ללמד בכלל) ומכיתה ח' להתחיל ללמד לשון ברצינות? כך לא נצטרך לחרוש במשך שנה על כמות עצומה של חומר קשה להבנה.
• מתמטיקה זה המקצוע היחידי בו אפשר להתרצות איכשהו, וגם זה בתנאי שיש לך מורה שיודעת את החומר. אבל לפי המבחנים הארציים והבינלאומיים, ולפי הסיפורים של ילדי הכיתה שליד, לפיהם המורה שלהם לא הצליחה לפתור את אחת הבעיות בספר, אני מניח שאין הרבה כאלו בשוק.
• שיעורי ספורט זה פשוט מחדל אחד ארוך, כי ביסודי נתנו לנו לשחק ולהתפרע בטוענת "תנו לילד למצוא את מקומו בחברה" (שקר וכזב! כשאני ביקשתי לשחק כדורעף עם הבנות במקום כדורגל עם הבנים, כי כבר נמאס לחנון כמוני לקבל מכות, המורה אמרה ש"בנים משחקים כדורגל") ובחטיבה פתאום רוצים שנרוץ ק"מ בצ'יק. "למה מה זה ק"מ? סבתא בת 90 עם הליכון יכולה לרוץ את זה", כמו שתיאר בציוריות המורה לספורט.
• מורשת אנחנו בכלל לא לומדים, כי איך אפשר להעביר לערס שבקושי יודע לקרוא את קורות חייו של הרצל ("למה מי זה בכלל? הוא מת לפני 100 שנה").
• בהיסטוריה זה בערך כמו מורשת, לפחות כשהערסים נמצאים בתוך הכתה (למה אי-אפשר להעיף אותם החוצה, עוד פעם?), למרות שרוב המורות להיסטוריה שפגשתי ושמעתי עליהן יודעות את החומר היטב ויודעות איך להעביר אותו לכיתה. ואם לא, יש את הספר.
• תנ"ך זה מקצוע שאני מתנגד אליו באופן עקרוני, כי אני לא דתי ואני לא חושב שאני צריך לדעת את כל הפירושים שאנחנו לומדים בכיתה.
• לשל"ח אני מתנגד יותר מתנ"ך. לפחות תגידו לי מה זה, כי המורה לא מצליחה להסביר לי מה זה בת'כלס (חוץ מ"שדה לאום חברה"), גם המש"צים לא. אז מה אנחנו לומדים שם? מין גאוגרפיה-עאלק-ארצישראלית במשולב עם שיעור אחד על העפלה.

"... ובאופן כללי, אני חושב שבכלל צריך לבטל את ההפסקה הקצרה בין השיעורים, כי זה עוד זמן בו המורות יורדות לחדר המורים. עכשיו, חדר המורים זה המקדש הפרטי של המורות. הן יורדות לשם כל הפסקה, כמו שכבר ציינתי, ושותות קפה. בגלל זה הן מגיעות לשיעור באיחורים פנטסטיים (בכיתה ז' המנהלת בכלל שחכה שיש לנו שיעור איתה) ואז בוכות לנו שנצא יותר מהר מהכיתה בהפסקה הבאה כי יש פיפי. כשהיינו צריכים לעשות מיצ"ב, שאמור לעזור להן יותר מאשר לנו, הן החליטו לדפוק לנו שיעורי תגבור לא מובנים בשעות אקראיות במערכת, בלי להודיע באיזה יום או באיזה שעה. באותה מידה היינו יכולים להסתדר בלי שיעורי התגבור, כי כשזה מדובר על לימוד רבייה זוויגית ואל-זוויגית בכיתות ח' כל אחד היה נכשל (מתוך 4 שעות, אחד הועבר בסיפור חוויות מהספארי של המורה, אחד בבדיקת הדמי-מיצ"ב והשניים האחרים בניסיון כושל להכתיב לנו חומר למחברת).

אז יוצא שיש הרבה מה לשפר גם במה שיש עכשיו. אבל בכיתה ח' כבר קולטים שהתיכון מתקרב וצריך ללמד משהו את הילדים. מה עם ז'? אז זהו, שבכיתה ז' למדנו אומנות (להוריד מיד מן המערכת), מחשבים (אולי במקום ללמד אותנו להשתמש ב- Word, ללמד משהו יותר שימושי?), באנגלית חזרנו על חומרים קודמים ובתנ"ך עברנו על יונה רק בשביל לזנוח אותו אחר כך לטובת נביא אחר שלא ברור אם נחזור אליו – ובכלל, כל השנה הייתי מהולה במין "עזבו אותם, הם עוד בכיתה ז', והם צריכים להתרגל לחטיבה". למה מה זה כבר חטיבה? אני לא מבין למה צריכים להתרגל, למה כל השנה סלחו לילדים על דברים אבסורדיים שהם עשו (לצעוק על מורות, לזרוק כיסאות באמצע שיעור) בגלל שהם "מתרגלים". אם מדברים על זכויות המורה – מישהו צועק עלייך! זורק עלייך כיסא! נראה לי שהוא התרגל לחטיבה כבר מעל הראש..."

לארגוני המורים שלום רב,

הבוקר התעוררתי לעוד מיני-שביתה שכזו מצד ארגון המורים הארצי. לפחות הפעם זוהי "רק" שכבת ח' – השכבה שלי. כן, אומנם אין לנו לחץ עצום כמו שיש בתיכונים, אנחנו לא נצטרך להשלים אי-אלו בגרויות או מתכונות בגלל השביתה, אבל הורי לימדו אותי שבאים לביה"ס בשביל דבר אחד: ללמוד. בכיתה א' למדתי לכתוב "שלום", בכיתה ח' אני לומד לכתוב מכתבים כמו זה שאני כותב עכשיו. אבל עכשיו שביתה, אז לא לומדים.

אני תופס את השביתה כמשהו שמונע ממני ללמוד. נכון, חשוב להיאבק למען זכויות המורה והעובד, ובסוף זה ייפגע גם בי, ואפשר להציב כאן עוד אין-ספור משפטים שארגון המורים כל כך רגיל להגיד אותם שביתה אחר שביתה. כי, ת'כלס, בואו נודה: כל שביתה אותו דבר. אני זוכר את השביתה של 1999, אני הייתי בכיתה א' וישבתי שבועיים בבית. אני לא בדיוק זוכר איך זה נגמר, אבל חזרנו ללימודים כרגיל – אחרי שבועיים – וכ"תגמול" ביטלו לתלמידים את חופשת ל"ג בעומר (לפחות בבי"ס שלי). אני, באופן אישי לא הרגשתי את ההבדל, לא אז ולא היום. אני מבין שככל שהשביתה יותר גדולה, כך נצטרך להשלים יותר חומר, או לא ללמוד אותו בכלל.

עכשיו אתם בטח אומרים "איזה מין ילד זה?!". אז אני אומר לכם "אני". כי אותי לימדו שהלימודים זה המפתח לחיים טובים יותר. אני זוכר שבביה"ס היסודי פתחנו כל שנה במשימה המאוד מעורפלת "למצוא את מקומנו בחברה". ציונים ביסודי זה לא חשוב, העיקר זה כיף, העיקר זה ליהנות. ואיפה הלימודים? מה זה משנה בכלל. ובאיזשהו שלב, כנראה יותר קרוב לחטיבה, מגלים שהילד לא יודע הרבה דברים. הרי, עם כל הכבוד, אי-אפשר להכריח תלמידים להתגבש. את רוב ימיי ביסודי ביליתי עם חבורה זו או אחרת, שהתחלפה לה כל חודש, במקרה הטוב. לא משנה כמה ניסו לגבש אותנו עם שירה בציבור והרקדות. ילדים תמיד ימצאו דרכים להתגבש, לרוב בזמן השיעורים. זה תהליך טבעי שקורה מעצמו. אני לא אומר לבטל את כל הטיולים וההצגות, אבל צריך לשים דגש על הלימודים ולא על מטרות מעורפלות שרוב ההורים, שלא נדבר על הילדים, לא מבינים אותם.

אבל, רק רגע? על מה המורים נלחמים כאן בכלל? אם אני זוכר נכון, ובמדינת ישראל זה בלתי אפשרי לשכוח, המאבק הוא בעיקר על משכורות וזכויות המורה. לא אדון על משכורות, כי לא חוויתי את "החיים האמיתיים", ואני לא יכול לדעת כמה עולה המחיה כאדם בוגר עם משפחה צעירה וכו' וכו' וכו'. אבל בואו נדבר על זכויות המורה. אם אני מבין נכון, המורים לא רוצים שיפטרו אותם. אבל השאלה היא למה צריך לפטר מורה מהתחילה? אני חושב שצריך לפטר אדם מתי שלא צריכים אותו יותר בעבודה. נכון, לפעמים נאלצים לפטר עובדים גם בגלל אילוצים כלכליים. האם משרד החינוך רוצה לוותר על כמה אלפי מורים בגלל אילוצים כלכליים? עם התקציב הנוכחי, כנראה שכן. אבל אולי אם משרד החינוך היה מייעל את מערכת החינוך, הוא לא היה צריך לפטר עובדים בגלל אילוצים כלכליים. אולי אם לא היו מלמדים בכיתה ז' אומנות והיו מלמדים קצת יותר מתמטיקה, קצת יותר אנגלית. היינו יכולים לפלג את כמות החומר הלא-קטנה שיש לנו ליותר שיעורים, יותר אפשרות להבין את החומר, אולי אפילו להתקדם מעבר לחלק הנדרש. אולי במקום להקדיש כל כך הרבה זמן לחברה ולגיבושים, שעות שגם ככה עובדות כי הרוב המכריע של תלמידים מתייחס אליהן בזלזול (מוצדק בחלקו), היו מלמדים ומתייחסים ללימודים ברצינות היינו גם משפרים את ההישגים שלנו. הרי, ברצינות, בשביל מה צריך שיעורי אומנות? בכיתה א'-ב' אולי, אבל בכיתה ז'?

ואם לא רוצים לבטל שיעורים, בואו נבדוק את הקיימים:

• מקצוע המדעים הוא המקצוע היחידי בו אני יכול להגיד שאנו לומדים משהו, לפחות בחטיבה. זהו חומר חדש ודי מעניין, ונתפס כמין "מבוא לפיסיקה", מה שמצריך מורות אינטליגנטיות, כאלו שיודעות את החומר אותו הן מלמדות ואיך להעביר אותו לתלמידים.
• באנגלית, אנחנו למדים בעיקר כללי דיקדוק משנים עברו, ואולי פה או שם צץ לוPast Progressive, הנושא הלא-הכי-קשה-בעולם. במקום זה אנחנו לומדים מספרים שמספרים לנו על האינטרנט, מחשבים ומקור הפופקורן. האם אני שומע "נו, באמת"?
• הבעה... מה אוכל להגיד על הבעה? חבריי מהתיכון בוכים לכל מי שמוכן לשמוע שלשון זה "המקצוע הכי קשה בעולם" ו"איך אפשר ללמוד אותו בכלל?". אולי אפשר ללמד הבעה רק בכיתה ז' (או חס וחסה – לא ללמד בכלל) ומכיתה ח' להתחיל ללמד לשון ברצינות? כך לא נצטרך לחרוש במשך שנה על כמות עצומה של חומר קשה להבנה.
• מתמטיקה זה המקצוע היחידי בו אפשר להתרצות איכשהו, וגם זה בתנאי שיש לך מורה שיודעת את החומר. אבל לפי המבחנים הארציים והבינלאומיים, ולפי הסיפורים של ילדי הכיתה שליד, לפיהם המורה שלהם לא הצליחה לפתור את אחת הבעיות בספר, אני מניח שאין הרבה כאלו בשוק.
• שיעורי ספורט זה פשוט מחדל אחד ארוך, כי ביסודי נתנו לנו לשחק ולהתפרע בטוענת "תנו לילד למצוא את מקומו בחברה" (שקר וכזב! כשאני ביקשתי לשחק כדורעף עם הבנות במקום כדורגל עם הבנים, כי כבר נמאס לחנון כמוני לקבל מכות, המורה אמרה ש"בנים משחקים כדורגל") ובחטיבה פתאום רוצים שנרוץ ק"מ בצ'יק. "למה מה זה ק"מ? סבתא בת 90 עם הליכון יכולה לרוץ את זה", כמו שתיאר בציוריות המורה לספורט.
• מורשת אנחנו בכלל לא לומדים, כי איך אפשר להעביר לערס שבקושי יודע לקרוא את קורות חייו של הרצל ("למה מי זה בכלל? הוא מת לפני 100 שנה").
• בהיסטוריה זה בערך כמו מורשת, לפחות כשהערסים נמצאים בתוך הכתה (למה אי-אפשר להעיף אותם החוצה, עוד פעם?), למרות שרוב המורות להיסטוריה שפגשתי ושמעתי עליהן יודעות את החומר היטב ויודעות איך להעביר אותו לכיתה. ואם לא, יש את הספר.
• תנ"ך זה מקצוע שאני מתנגד אליו באופן עקרוני, כי אני לא דתי ואני לא חושב שאני צריך לדעת את כל הפירושים שאנחנו לומדים בכיתה.
• לשל"ח אני מתנגד יותר מתנ"ך. לפחות תגידו לי מה זה, כי המורה לא מצליחה להסביר לי מה זה בת'כלס (חוץ מ"שדה לאום חברה"), גם המש"צים לא. אז מה אנחנו לומדים שם? מין גאוגרפיה-עאלק-ארצישראלית במשולב עם שיעור אחד על העפלה.

ובאופן כללי, אני חושב שבכלל צריך לבטל את ההפסקה הקצרה בין השיעורים, כי זה עוד זמן בו המורות יורדות לחדר המורים. עכשיו, חדר המורים זה המקדש הפרטי של המורות. הן יורדות לשם כל הפסקה, כמו שכבר ציינתי, ושותות קפה. בגלל זה הן מגיעות לשיעור באיחורים פנטסטיים (בכיתה ז' המנהלת בכלל שחכה שיש לנו שיעור איתה) ואז בוכות לנו שנצא יותר מהר מהכיתה בהפסקה הבאה כי יש פיפי. כשהיינו צריכים לעשות מיצ"ב, שאמור לעזור להן יותר מאשר לנו, הן החליטו לדפוק לנו שיעורי תגבור לא מובנים בשעות אקראיות במערכת, בלי להודיע באיזה יום או באיזה שעה. באותה מידה היינו יכולים להסתדר בלי שיעורי התגבור, כי כשזה מדובר על לימוד רבייה זוויגית ואל-זוויגית בכיתות ח' כל אחד היה נכשל (מתוך 4 שעות, אחד הועבר בסיפור חוויות מהספארי של המורה, אחד בבדיקת הדמי-מיצ"ב והשניים האחרים בניסיון כושל להכתיב לנו חומר למחברת).

אז יוצא שיש הרבה מה לשפר גם במה שיש עכשיו. אבל בכיתה ח' כבר קולטים שהתיכון מתקרב וצריך ללמד משהו את הילדים. מה עם ז'? אז זהו, שבכיתה ז' למדנו אומנות (להוריד מיד מן המערכת), מחשבים (אולי במקום ללמד אותנו להשתמש ב- Word, ללמד משהו יותר שימושי?), באנגלית חזרנו על חומרים קודמים ובתנ"ך עברנו על יונה רק בשביל לזנוח אותו אחר כך לטובת נביא אחר שלא ברור אם נחזור אליו – ובכלל, כל השנה הייתי מהולה במין "עזבו אותם, הם עוד בכיתה ז', והם צריכים להתרגל לחטיבה". למה מה זה כבר חטיבה? אני לא מבין למה צריכים להתרגל, למה כל השנה סלחו לילדים על דברים אבסורדיים שהם עשו (לצעוק על מורות, לזרוק כיסאות באמצע שיעור) בגלל שהם "מתרגלים". אם מדברים על זכויות המורה – מישהו צועק עלייך! זורק עלייך כיסא! נראה לי שהוא התרגל לחטיבה כבר מעל הראש.

עכשיו מגיעה השאלה העיקרית. "מי אתם שאנחנו צריכים להוכיח לכם משהו?", ישאלו את המורים את התלמידים שלהם. ובכן, זה העתיד שלי – לא שלך. את תעודת הבגרות שלך קיבלת, את האוניברסיטה כבר סיימת. אנחנו – עוד לא. היחידות במתמטיקה עוד לפנינו, הפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת ת"א עוד מחכה. אם יש מישהו שאתם צריכים להוכיח לו משהו זה אנחנו, התלמידים שלכם. אני חושב... לא, אני מתחייב, שאם אתם תפגינו יותר יחס למקצוע, יותר רצון ללמד ולא לברוח לחדר המורים, קצת יותר יחס רציני ללימודים גם מצידכם, יחס שלא יהיה מהול ב"מצידי זה לא חשוב – העיקר להיות בנאדם", כי בני אדם נספיק להיות גם אחר כך, ואת שיחות התוכחה אפשר לעשות גם אחרי שיעור. אני בטוח שאם תבקשו יהיו תלמידים שיזלזלו, ויהיו תלמידים שיישארו. ועדיף שכך – רק מי שרוצה להקשיב שיקשיב.

אבל בבקשה, אלפי פעמים בבקשה, תביאו לי ללמוד. כי לפני שבוכים על המורה לאומנות שצריך לפטר, שעם כל הכבוד היה צריך לחשוב על המקצוע שלו קודם ולהבין שאולי הוא לא תמיד יוכל להתפרנס מזה, צריך גם לבכות על העתיד שלנו. אם מלמדים ילד שלימודים זה לא חשוב – מה אתם חושבים שיהיה בסוף? שהוא פתאום יתחיל ללמוד בכיתה ז' (אחרי שהוא יתרגל לחטיבה, כמובן)? לא. לימודים זה באמת המפתח לחיים טובים יותר, חיים שהושגו במאמץ וביזע – אבל חיים טובים יותר, וכל עוד במערכת החינוך לא ישימו על זה דגש, אין מה לדבר על שביתה. לפעמים, המורה לאומנות צריך לעוף.

או במילים אחרות: חוק ההסדרים. לא אכביד במילים, כי הם עושים את זה יותר טוב ממני.

לא יכולתי להאמין שהדברים האלו נכונים אפילו לאחר קריאת כל הפוסטים בנושא. איך מעיזה המדינה לקצץ בכל כך הרבה תקציבים? לפגוע בכל כך הרבה שכבות חלשות? בחלקאות? ואחר כך עוד לצעוק שמשהו לא בסדר?! אני חושב שזה משהו ששווה להילחם למענו, ואני - כאזרח שלא יכול להשפיע ולעזור בהרבה במאבק - אמשיך לקרוא ולהחזיק אצבעות למרות זאת.

לכניסה לבלוג "לחץ חברתי" - לחצו כאן.

לפוסט תוכן פרוייקט "לבטל את חוק ההסדרים, עכשיו!" - לחץ כאן.

קונטי.