המודרניזם – מהו? ובכן, במובן מסוים, חירות מוחלטת. אם במאות הקודמות למאה ה- 20 ולנוכחית, המלחינים אולצו במידה מסוימת לכתוב בסגנון אחד, במבנים מוזיקליים מסוימים ועם חוקי הלחנה מסוימים – במאה ה-20 הוחלט שאין בכך צורך ושכל מלחין יכול לכתוב מה שעולה לראשו. אכן, חירות מוחלטת. אך לדעתי, חירות מוחלטת זאת מביאה לבמות הקונצרטים שטויות והבלים שמכוסים במילה "מודרניזם" ואשר מתקבלים בהנהון ראש מחוכם-עאלק, ולמעשה מסתירים מאחוריהם אי-הבנה מוחלטת של המוזיקה.

כל המוזיקה הקלאסית בנויה על היחס בין סולמות המז'ור והמינור – הסולם ה"שמח" והסולם ה"עצוב", כפי שלפעמים הם מכונים; על היחס בין המתח והפיתרון – טוניקה, סובדומיננטה ודומיננטה, למבינים במוזיקה; על שאיפת הדיסוננס, הצליל הצורם לאוזן, "להיפטר" לקונסוננס, הצליל ההרמוני הנעים לאוזן. כל השירה הקלאסית מבוססת על החרוז ומאות המשקלים השונים שקיימים. כל האומנות הקלאסית מבוססת על הפרופורציות והיופי של מה שקיים בעולמנו, המוחשי; הטבע, הערים והכפרים, האדם.

אך במאה ה- 20 הוחלט להתרחק מכל מאפיינים אלו, מאפיינים אשר שימשו מלחינים במשך מאות שנים – מלחינים גאונים, שכתבו מוזיקה גאונית, אשר לא יהיו כמוהם לעולם. למה? ככה. הוחלט שהיחס בין המז'ור למינור אינו מספק מספיק הבעה רגשית; שהיחס בין הדומיננטה לטוניקה או ראוי לשימוש; ושהדיסוננס אינו חייב "להיפטר" לקונסוננס. התוצאה: מוזיקה בסולמות לא מובנים, בצלילים לא מכוונים שמטרידים את האוזן; מוזיקה כאוטית ללא שום מבנה מוזיקלי, ללא כל חוק או כלל; וסימן ההיכר של המוזיקה המודרניסטית: הצלילים הצורמים לאוזן.

הוחלט שאין צורך לכתוב בחרוזים. לא כי אין משוררים אשר ביכולתם לחרוז מילים ולסוגרם בתוך מסגרת המשקל, אלא כי זה "מביע יותר רגשות" בצורה הזאת.

הוחלט שאין צורך לצייר את הריאליסטי, אלא את המופשט; אם כבר ריאליזם – אז בטוויסטים שונים של עולמו הפנימי של הצייר; להשפריץ צבע על נייר.

אני מתעב עד עמקי נשמתי את אלו אשר רואים מולם כתם צבע ארעי על נייר ואומרים שהוא מספר את סיפורו של האדם בעולם המודרני המנוכר. אני מתעב את אלו אשר סוגדים לשירים לא מובנים, ללא חרוזים – אך כמובן טוענים שאלו פי אלף יותר מביעי רגשות מאלו של ביאליק, קשישא שכמותו. למה? איך אפשר להבין את זה? איך אפשר להגיד שזה מביע משהו אם לא מבינים את זה? מאוד קל ללכת עם הזרם, מאוד קל להנהן בפרצוף חכם כשזה שלידך מהנהן בפרצוף חכם. אך מה התכלית כאן? הציירים הגדולים ציירו בני אדם, ציורים מובנים לעין, לאדם. סצנות אלוהיות, שמימיות, וגם ארציות; הטבלת ישו, נפוליאון על סוסו; כל אלו בדיוק, בפרופורציה, בשלמות. גדולי המשוררים, כתבו בחרוזים, במבנים ובמשקלים; ביאליק, פן ואלתרתן; אני בעצמי כותב שירים ואני מבין את הקושי להגיד את מה שברצונך להגיד ובכל זאת לשמור את החרוז – את השלמות. גדולי המלחינים כתבו סימפוניות וסונאטות קאמריות במאז'ור-מינור, בדומיננטות ובסובדומיננטות, בקונסוננטיות מרשימה ואלוהית; סימפוניות של מוצארט יכולות לגרום לאנשים לבכות – האם זה לא מביע רגש?! מי אנחנו שיכולים לערער על הגאונות של מוצארט ולהחליט לכתוב זבל והבלים, שטויות במיץ עגבניות, מוזיקה-לא-מוזיקה, צליליה כגיהינום – כוונתה היא גן עדן. אך הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

כבר נמאס לי ממודרניזם. עוד יצירה דיסוננטית עד כאב ואני מתחיל לבכות; עוד שיר לא מובן ואני קורע את הדף; עוד ציור מופשט ואני מתאשפז במוסד לחולי נפש. די – מספיק. איזה מין מלחין הוא זה שכותב כאוס? האם אפשר לקרוא ליצירתו מוזיקה? איזה מין משוררת היא זו הכותבת רצף של מילים לא מתחברות, לא מובנות, לא מתחרזות? האם אפשר לקרוא ליצירתה שירה? איזה מין ציירים הם אלו אשר משפריצים צבע על נייר וקוראים לכך אומנות? האם הם צודקים?

אתם יודעים מה? אני אתחיל מהתחלה.

אולי יש דברים יפים ומודרניים - לא אכחיש זאת. אבל... איך להסביר את זה... לא בדיוק יצא לי לשמוע אותם. ג'אז, זה מודרני, לא? אני אוהב ג'אז. אבל בדיעבד קלטתי שלא בדיוק מפריע לי שמישהו כותב בדיסוננסים (כלומר, לא כל כך נעים לי לשמוע דיסוננסים כואבים, אבל ניחא), ולא בדיוק מפריע לי שמישהו מצייר עיגולים או כותב שירים עם מילה אחת בכל שורה. מה שבאמת מפריע לי זה העובדה שבימינו, גם אנשי החלטורה, החפפניקים, אלו שלא באמת יודעים לכתוב/להלחין/לצייר, יכולים להתחבא מאחורי המילה "מודרניזם", לצייר עיגול/לכתוב שיר חסר-משמעות/להלחין יצירה מטורללת - ולזכות בכבוד על כך.

אני חושב שמוצארט ראוי להערכה לא בגלל שהוא מוצארט, אלא בגלל שעם כל החוקים שהיו נפוצים בתקופתו הוא הצליח לכתוב דברים גאוניים, ולבטא את עצמו במוזיקה. גם כן, אני מאמין שרחל, ביאליק, אלתרמן ופן ראויים להערכה לא בגלל שלומדים אותם בביה"ס אלא בגלל שהם הצליחו לכתוב שירים עמוקים, שמביעים כל כך הרבה רגשות (בין אם נסתרים או נחבאים), וכל זה במבנה מסוים, עם חריזה אלוהית כמעט. ובל לא נשכח את הציירים הגדולים, בין אם זה מיכאלאנג'לו או דה-וינצ'י (אני לא טוב בתולדות האומנות, אולי אני טועה כאן), שהצליחו לצייר ציורים לא מהעולם הזה.

כולם, בין אם במוזיקה או במלל או בצבע ומכחול, הצליחו ליצור דברים מובנים, או לפחות עם סיכוי להיות כאלו. אני חושב שכל האנשים, ללא יוצא מן הכלל, צריכים להבין את האומנות והאומנים צריכים לשאוף לכך, בין אם הם כותבים מילים או סימפוניות. המוזיקה והציור הינם שפות אוניברסליות - זאת דעתי. כשאני מנגן, אני רוצה שהאישה מגרמניה והגבר ממכסיקו יבינו אותי באותה מידה, יהנו באותה מידה מן המוזיקה שלי. אומנות היא אומנות כאשר כולם מבינים אותה ללא יוצא מן הכלל. המלל הוא קצת יותר בעייתי בקטע של אוניברסליות, אבל השאיפה שלי, כשאני כותב שירים, היא שיוסי משדרות ודני מאילת יבינו את השיר שלי באותה מידה.

עם כל הכבוד למלחינים המודרנים-קלאסיים-דיסונסיים-כבדים, המוזיקה שלהם קשה להבנה, קשה מדי בשבילי לפחות. אבל בנתיים, כל מי ששיתפתי בעניין (כלומר, חוץ משניים <המבין יבין>), מסכים איתי בעניין הזה. לפעמים אני תוהה בכלל אם יש בכלל משהו להבין במוזיקה המודרנית-קלאסית, הכבדה הזאת, עם הדיסוננס הכואב והצלילים המפחידים. קשה לי פתאום להעביר את זה במילים, אבל אני לא חושב שמלחינים כאלו כותבים בדיסוננס בגלל שהם חושבים שזה ממש מביע רגש. דיסוננס יישאר דיסוננס גם באנטרטיקה, ומעצם הגדרתו זהו מצב של חוסר הרמוניה.

אולי סטרווינסקי היה גאון, אולי. אבל אולי כל השאר פשוט חיקו אותו. תסכימו איתי שצייר שמשפריץ צבע על נייר לא באמת מצייר. מה יש להבין בציור כזה? למה לקרוא לזה משהו ש"מביע רגש ועומק"? ובכן, רוב המלחינים המודרנים-קלאסיים-דיסונסיים-כבדים מזכירים לי ציירים כאלו, שפשוט נותנים ליד להתפרע ואז קוראים לזה אומנות. האם אפשר לקרוא לזה אומנות? לדעתי לא. אומנות זה לחשוב איך לבטא את מה שאי-אפשר לבטא במילים. לדעתי, המשוררים המודרנים נטשו את החרוז ואת הוספת המילים החגיגית לשווא. הרי בשביל מה לכתוב שירה אם לא לכבוד אירוע מיוחד, אם לא לכבוד רגש מיוחד? האם אפשר לתאר את האהבה במילים פשוטות? והאם אפשר לתאר את פניי אהובך במילים לא-חגיגיות? וודאי שלא! אותו דבר בקשר למוזיקה. המוזיקה היא הביטוי האולטימבטיבי לרגשות האדם. האדם יכול להיות שמח או עצוב, מאושר או אומלל, צוחק או בוכה. אך, כמו שכבר ציינתי קודם, לדעתי הוא צריך לכתוב משהו מובן.

אולי אני טועה, אולי הדיסוננס זה הכלי האולטימבטיבי לביטוי רגשות, אולי הכתיבה ללא חרוזים היא הדבר הכי עמוק שיש, אולי הציור המופשט הוא הוא דרך הציור האמיתית  - ואני פשוט לא מבין את זה, אבל אני יודע שאני לא נהנה מזה, אני יודע שיש עוד הרבה מאוד אנשים כמוני שלא נהנים מזה. המוזיקה הדיסוננסית, השירה המודרנית, הציור המופשט שמורים ותמיד יהיו שמורים לקהל מאוד מצוצמם של עלאק-אינטלקטואלים, שלא באמת יודעים להלחין, לא באמת יודעים לצייר ולא באמת יודעים לכתוב. קראו לי סגור-אופקים, אך כשאני מסתכל על תמונה אני רוצה להבין אותה, כשאני קורא שיר אני רוצה להתחבר אליו, כשאני שומע מוזיקה אני רוצה להרגיש אותה. בנתיים, הדיסוננס (שתמיד יהיה דיסוננס, כלומר: תמיד יהיה לא נעים לאוזן) מבריח אותי, השירה נשארת אטומה כמו המקלטים בשדרות והתמונות גורמות לי לגחך כשאני רואה את האנשים לידי מהנהנים במראה חמור-סבר ולמעשה חושבים אותו דבר כמוני: "מה לעזאזל...?".