כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2011
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: Life.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
האלו
כדי לשכנע את מאשה שאני עדיין חי, החלטתי שהגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולכתוב פוסט גם אם אין לי משהו באמת מעניין לאמר. אז הארוע המעצב בהחלט את החודש האחרון הוא פרישתי מאחת המקהלות בהן שרתי. למעשה, הכל התחיל לפני חופש סוכות, כשהמורה נתן לי את המבחן שלי במתמטיקה עם הציון המדהים של 51 נקודות. לקח לי שבועיים ימים לאגור אומץ לספר לאמא, ונדרשתי להראות להוריי שאני מסוגל להשקיע יותר בלימודים ופחות במוזיקה.
מאי-שם בחופש הגדול של כיתה ט', כשהכל נראה אפשרי, היה אמור להיות לי רק יום אחד בשבוע שמוקדש כולו למוזיקה. ואז, פתאום לא הורשתי לפרוש מהתזמורת בימי ראשון; באה לה סדנת מחזמר בימי שלישי; ובימי חמישי נשלחתי לדודתי הטובה ללמוד צרפתית, שיעור הכלל גם לינה אצל סבתי הסמוכה אח"כ. הנה, פתאום גיליתי שהימים היחידים בהם אני חוזר הביתה בשעה נורמלית יחסית, הם שני ושישי, כאשר ביום שישי אני עסוק בעיקר בלהשלים שעות שינה מהשבוע החולף והמתיש בו אני מעורב. אחרי הנכשל במתמטיקה, אמא רצתה לקבוע לי שיעור פרטי במתמטיקה, פעם שבוע - וגילתה (למעשה: גילינו) שאין לי זמן. כמעט כל יום, אני חוזר הביתה אחרי 6 או 7 בערב, אם בכלל. נדרש מעשה רדיקלי ודחוף, שגם אותו לקח לי חודש לבצע, והוא: לפרוש ממשהו.
אך ממה? המנצח של התזמורת מאיים עליי באותות ומופתים לו אעז לפרוש מן התזמורת; מסדנת המחזמר הפועלת במסגרת ביה"ס איני יכול לפרוש בשלב זה, אלא אם אני ממש רוצה לעורר את חמת רכז-המגמה ולדפוק לכולם את התוכניות; ואני חייב את שיעור הצרפתית השבועי כדי לעשות בגרות. המקהלה חייבת ללכת. מה לעשות, שמנצחת המקהלה היא לגמרי לא במקרה גם המורה שלי לפיתוח קול. מנצחת מצוינת ומורה טובה לא פחות, היה לה קשה לקבל את העובדה שאני פורש מהמקהלה. הדבר הזה בא לי כמו סטירה בפרצוף; היחסים בינינו מצוינים: היא יודעת עליי, יצאנו יחד לכיתות אומן ואופרות, עזרתי לה לבחור את התלבושות למקהלה. בתום לב חשבתי שהיא תבין את מניעיי, את העובדה שאין לי זמן ללמוד ואני צריך להוציא ציונים טובים. לא כך היה הדבר.
אולי זה המקום להסביר, כי לא אמרתי כלום בשיחה עם מישהו מחמת הנימוס. במקום להבין אותי, היא ניסתה להקשות. היא החליטה שכל ההחלטות החדשות האלו באות מאמא שלי גרידא, ולא ממני גם כן, ועל כן - אמא שלי שטפה לי את המוח, ואני מצטט בדיוק מדבריה. אמא שלי שטפה לי המוח כדי שאני אפרוש מן המקהלה, ובמקום לפרוש אני צריך להתמודד עם הלחץ הקיים (שישנו כבר מתחילת השנה ואני יודע שאני לא מצליח להתמודד איתו) או לפרוש מאיזה מקצוע מוגבר בביה"ס, ואולי בכלל לרדת הקבצה במתמטיקה. הכל בשביל לשמור אותי במקהלה. ניסיתי להסביר לה שזה לא משהו אישי, המקהלה זה הדבר היחיד שאני יכול לפרוש ממנו, אבל היא המשיכה בשלה. מה אגיד? אחרי שעת שיחה ניתקתי עם אוזניים אדומות ומבט הלום בעיניים, ובמשך יומיים הסתובבתי מבולבל בביה"ס. חבריי, חלקם מכירים את מורתי ממקומות אחרים, לא האמינו שזה מה שהיא אמרה, המורה שידועה בהבנתה את תלמידיה.
בשיעור הסמוך לשיחתנו הנ"ל, ניסיתי להסביר עוד קצת והיא בשלה. אמרתי לה בבירור שאני לא חושב שהדברים שהיא אמרה על אמא שלי הם במקום, אך היא השיבה שאלו הדברים שהיו לה "על הלב", ולכן הייתה חייבת לאמר לי אותם (אל תטעו, אני בהחלט לא הפסיכולוג שלה). הכל הותאם לזמני המקהלה, שיעור הנגינה שלי היה ממש לפניה ושיעור פיתוח הקול אחריה. עכשיו העברתי את שיעור הנגינה לפני שיעור פיתוח הקול, כי פרשתי מהמקהלה, אז היא מנסה להעביר לי את השיעור שלה וגם את שיעור הנגינה שלי כדי שאוכל ללכת למקהלה. בסופו של דבר, זאת מקהלת בנות, אני בן, ולמרות שזה כן תורם לי במידה מסוימת מבחינה קולית, אני מעדיף להתקדם יותר לאט מאשר להיכשל במתמטיקה. היא לא מבינה את זה.
הדבר מזכיר לי את השיחות שהיו לי עם המנצח שלי כאשר ניסיתי להסביר לו בדיוק אותו דבר ולפרוש מהתזמורת. אפילו כשהחזרות התחילו להתנגש עם החזרות של ההרכב הקאמרי שלי בביה"ס הוא לא הסכים לשחרר אותי, למרות שיש לו עוד טוּביסט שהרבה יותר מסור לתזמורת מאשר ממני. כל מה שהוא השיג, בסופו של דבר, זה נגן ממורמר בתזמורת שלו, שלא יניף אצבע לטובתה וכל הזמן ינסה לברוח מחזרות - מה שבאמת קורה.
אז הנה, מאשה: אני חי. בלי המקהלה, עם מורה קלוקלית במקצת לפיתוח-קול, שוקל להפסיק לשיר בכלל. כן, אני חי, ואולי החודש הזה יהיה טוב יותר, ואולי השנה החדשה שעוד מעט תתחיל תאיר לי פנים.
| |
על הבנאליות של היציאה מהארון (2)
לא יכולתי להירדם, והטלויזיה נשארה על ערוץ 3 מהתוכנית של גיא פינס, כשפתאום ראיתי קטעים מהפרקים הקודמים של "חשופים", הטנלובלה המזעזעת של הוט. בדיוק הוציאו מישהו מהארון בשידור חי. מרנין.
לפני כמה ימים גיליתי שדיברו עליי רכיל בסיור לאיטליה של תזמורת הבית שלי. במיוחד אדם אחד, שלא אציין את שמו כמובן, שדיבר עליי באופן קבוע בצורת "לפני שהוא יצא מהארון". קצת הקפיץ אותי בהתחלה, אבך אז השלמתי זה, פחות או יותר. מפריע לי יותר שמישהו מרשה לעצמו לעשות דבר כזה מאשר שדבר כזה נעשה לי. אי-אפשר להגיד שהיינו חברים טובים במיוחד בזמן שאני מכיר אותו, אבל הוא גילה עליי במקרה ואמר שהוא תומך ביציאה, דברים בנאליים שהועילו לי בשבועיים הראשונים של הגילוי העצמי. כבר הייתה פעם אחת בה הוא רמז עליי באדיקות יתר למכר שלי מביה"ס, שגם כן מנגן יחד איתי בתזמורת הבית, אבל איכשהו אז לא התייחסתי לזה כל כך. אני מניח שזה מפריע לי בעיקר בגלל האוכלוסייה של התזמורת; חלק מהקוראים קראו את הפוסט "על הסיור לאיטליה" (24/06/08, בצירוף מקרים מוזר, בדיוק לפני חודשיים), ומשם אפשר להבין שחלק גדול מהנגנים בתזמורת הם דתיים מזרמים שונים. למעשה, רוב הנגנים בתזמורת הם דתיים. עם כל התהליכים שחלק מן הציבור הדתי עובר בזמן האחרון, בזכותם הוא הופך לקצת יותר מאיר פנים להומואים ולסביות, קשה לי להאמין שילדים בגילי ומטה יצליחו להתגבר על הדעות הקדומות שציבור זה עדיין נגוע בהם. אם דבר כזה היה קורה בביה"ס לא הייתי מניד עפעף; המדיניות שלי היא לצאת מהארון, ולא אכפת לי מי יפיץ או איזה שמועה רצה. כשזה קורה בבית זה קצת יותר בעייתי. אני לא רוצה שזה יגיע לאחי או לחברים שלו, וחבל לי שמישהו שכן בטחתי בו עם הידיעה הזאת מפיץ אותה כאילו שום דבר לא קרה. קשה לי להאמין שהוא לא מבין לבד כמה בעיות זה יכול ליצור.
| |
על הסיור לאיטליה
בעוונותיי, אני מנגן בתזמורת הייצוגית של הקונסרבטוריון העירוני נתניה. השנה, תכנן לנו המנצח המופרע גם סיור לאיטליה, בו לא תהיה לנו שום דקה חופשית לעצמנו כי המנצח תכנן את הכל עד השנייה. ניתקע אחד בתחת של השני, ולא יתקיים הדבר שהכי מצפים לו בסיורים לחו"ל - זמן חופשי, מועט ככל שיהיה, עם החברים שלך, בארץ זרה, רחוק מהבית ומההורים, לעשות מה שבא לך. גם כן, בגלל שפלח נרחב מן התזמורת שלנו הוא דתי (חרדי/דתי-לאומי/אורתודוקסי/ספרדי/אשכנזי/משהו-באמצע, איך שלא תקראו לזה), המחיר של הנסיעה נופח עקב הדרישה לאוכל גלאט כשר למהדרין, מלונות כשרים עם מטבחים כשרים למהדרין ולילות מיותרים בהם נצטרך ללון בחו"ל בגלל שצריכים לשמור על קדושת שבת. באופן עקרוני, אני מתנגד לכפיה דתית, יש לציין זאת מיד. בזמן האחרון, אני רואה יותר ויותר מקרים של כפיה דתית בישראל, והענקת כוח לאוכלוסייה הדתית שלא לצורך. עד השנה, זה היה רחוק ממני, משהו שקוראים בבלוגים כמו "החברים של גורג'". מאז שהועלה הרעיון של הסיור לאיטליה, אני עד לכפיה דתית הנבנית על גבי ההנאה שלי בסיור הזה, ועל גבי הכסף שההורים שלי היו אמורים לשלם עליו.
כאמור, האוכל צריך להיות גלאט כשר למהדרין, המלונות כשרים עם מטבחים כשרים, נצטרך ללון עוד לילות בחו"ל בגלל הצורך לשמור על קדושת השבת. הדבר הגיע לאבסורדים נדירים, כאשר הועלתה הצעה באחת מאספות ההורים להביא ביצים מהארץ, בשביל לבשל חביתות לילדים לבד, למקרה שהאוכל יתברר כלא כשר מספיק במלון כזה או אחר. אבא מודאג, חובש-כיפה, הרים את ידו. איך הוא יהיה בטוח, שאל את המנצח בתום לב, שהלחם איתו יאכלו ילדיו את החביתה יהיה כשר? והחמאה איתה תשומן המחבת? והמחבת עצמה? כאבא דתי לילד דתי, הוא מודאג. אמר, השתתק, וישב. אני, שישבתי ליד אימי, נשארתי המום. האם במאה ה- 21, במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, נאורה ומערבית עד לשד עצמותיה, יקום אדם וידון ברצינות בהצעה לטוס לחו"ל עם ביצים - למען לא תישבר הכשרות? וחס ושלום, ישמרנו אדושם הגדול והמבורך, הודו לו כי טוב לעולם ועד, בל נשכח את הלחם(!), החמאה(!!) ואת ה מ ח ב ת(!!!) שאולי לא תהיה כשרה גם כן. בואו נדביק גם עליה מדבקת כשרות, למען הסר ספק - לא עורבב בשר עם חלב בעת התכת המתכת.
לאחר כחודש מרגע הצגת הסיור להורים ולילדי התזמורת, היה מאוד ברור שיש חורים גדולים גם בצד המנהלי של העניין. ובכל זאת, למרות שיש להוריי יש מספיק כסף לשלוח אותי לחו"ל, הייתה הרגשה במשפחה שלא צריך לנסוע. מתוך עיקרון לא צריך לנסוע, כי מספיק עם הכפיה הדתית. אני מכבד את הדתיים, ומעולם לא ניסיתי לפגוע באחד בכל צורה ודרך, ולא להגביל את מעשיו (וזכויותיו) כמו שרבים מהם רוצים לעשות לי. אבל זה - זה משהו שעוד לא ראיתי. בגלל שהוריי יישארו לעד - כנראה - עולים חדשים ברוחם, ביקשו לשמור את הנושא בשקט, ולמנצח התזמורת אמרו שאני ואחי לא ניסע לחו"ל מסיבה כלכלית. כאן התחילה מסכת הטרדות שלא ראיתי כמוה בקשר לסיור.
יו"ר ועד ההורים הציעה לנו לגשת לנדבן בשביל שיתרום לנו כסף לכרטיס; המזכירה (המזכירוֹת, למעשה; גם השנייה תרמה את חלקה) התקשרו אלינו כל שבוע-שבועיים לשאול אם אנחנו נוסעים, ולמה לא; המנצח עצמו דיבר איתי אישית ועם הוריי, כמה וכמה פעמים, בקשר לסדר עדיפויות (אם הסיבה הרשמית שסיפקנו היא שאין לנו מספיק כסף לסיור, הוא מעדיף שאולי לא נאכל לחם בשביל לחסוך מספיק לכרטיסים?). עוד ועוד ועוד שיחות מפה, משם, ממורה אחת וממורה שני. הגיע הקש ששבר את קש הגמל - באו שני הוריי לשיחה אישית עם המנצח, לאמר חד וחלק: לא, אנחנו לא ניסע.
עכשיו נגיע לארוע שהתחיל, למעשה, את כל הפוסט הזה. ביום ראשון האחרון, ה- 22/06/2008, נכנסתי למזכירות הקונס' בשביל לצלם כמה דפי-תווים. נתתי אותם לאב-הבית, כנדרש, בשביל שיצלם אותם במכונה. הוא, בזמן שהמכונה מצלמת, נתן לי עלון המפרסם את מסיבת סיום השנה של הקונס'; אני אמרתי שאני לא אבוא. הוא ביקש את הפלאייר חזרה, ואני החזרתי לו; יש בינינו יחסי-ידידות ולא ייחסתי לכך שום חשיבות. פתאום, יו"ר ועד ההורים, אשה דעתנית לכל הדעות, דחפה את האף שלה לשיחה. אני אף לא שמתי לב שהיא הייתה שם, עד שהיא אמרה ש"עזוב אותו, הוא גם לא נוסע איתנו לחו"ל". השתוממתי. "ומה זה קשור בדיוק?", שאלתי. "לא, סתם ציינתי עובדה", ענתה לי. מכאן, אני חייב להודות, אני לא זוכר את המילים המדויקות, אבל לאחר כמה משפטים היא אמרה ש"שמעתי שאבא שלך לא אהב את הפובליקה שנוסעת. משהו שקשור לכשרות ושבת". "לא, למיטב ידיעתי זה לא מה שחשבנו לנו במשפחה", עניתי. ושוב, הברבורים הבלתי פוסקים, השאלות והחקירות התחילו; מתי החלטתי לא לנסוע, למה אני לא נוסע, חבל שאני לא נוסע, ויהיה כל כך כיף, חבל שאתה לא נוסע, לו רק היה לך סדר עדיפויות נכון. כל זה - חשוב לציין - במהלך כמה דקות, בזמן שהמתנתי למכונה שתצלם את התווים שלי. בדרכי החוצה מן המזכירות סיננתי בזווית הפה "סייג לחכמה - שתיקה" לכיוון יו"ר וועד ההורים, שהסתכלה עליה בהפתעה.
היו, יום שלישי ה- 24/06/2008, אחרי שסיימתי עם קרן שרת, נסעתי להופיע בטקס חלוקת התעודות של הקונס' ב- 19:30. לאחר ההופעה, ניגשה אמי אל היו"ר בשביל לברר את פשר הדברים. מיד, התחילה להכחיש, להגיד שלא הבנתי את דבריה נכון. קראה לי אמי לצידה, והיו"ר המכובדת המשיכה להכחיש. הסתכלה לי בעיניים, ואמרה שלא הבינה. הלכנו למנצח, שמשמש גם כמנהל הקונס'. "הוא מאשים אותי", אמרה לו, "בדבר שלא קרה. אני בחיים לא הזכרתי את הסיור לידו. בכלל לא". בעיניים שיקרה לו, לפני כולם. בעוונותיי, התפרצתי, למרות שאמא ניסתה לעצור אותי. הרמתי את קולי, שאפשר להגיד שקצת גדל אחרי שנה שלמה של שירה בשלוש מקהלות. "זאת שפלות רוח", אמרתי לה, "פשוט חוצפה".
אז מה למדנו, ילדים?
יש עידכון לכל הפרשה:
היום, יום רביעי ה- 25/06/2008, ביקש המנצח-מנהל-הקונס' לדבר איתי במשרדו. מתברר שמיד לאחר שעזבתי את הקונס' אתמול, הגיעה אליו היו"ר המכובדת והודתה בפניו על הכל. גם כן, היא טוענת שהטחתי בפניה את המשפט "סייג לחכמה - שתיקה, ואת טיפשה", כאשר בסה"כ ציטטתי את המשפט הידוע ("סייג לחכמה - שתיקה, וקל וחומר לטיפשים"). פעם ראשונה בחיי שאני רואה מקרוב אישה בוגרת משקרת כמו ילדה בת 12. לפחות הייתה ממשיכה עם ההצגה עד הסוף.
איכשהו, כל הפרשה הזאת חתמה את הישארותי בארץ. כן, אני יודע שזה נשמע קצת דרמטי, אבל זה הקש הקטן ששבר את גב הגמל במדבר שכוח-האל הזה. עד השנה, אמרתי לכולם שאני לא בורח לחו"ל ללמוד, ולא יורד מהארץ בשום מחיר, שזה מקומי ושאני אוהב את ישראל. צחקתי בפרצופם של כל אלו שחלמו (וחולמים עד עכשיו) לנסוע ללמוד באונברסיטאות יוקרתיות באירופה או בארה"ב. השנה, הבנתי שהמדינה הזאת מתקרבת לכיליון, גם בגלל ביש-מזל של מדיניות בשנים האחרונות, שהנהיגו אנשים עוד יותר ביש-מזל, וגם בגלל הענקת כוח מסוכן לפלג אוכלוסייה שרובו מסוכן להמשך הדמוקרטיה והשלטון הדמוקרטי בישראל. אני אומר רוב, כי תמיד יש יוצאים מן הכלל, וחלק מן 'היוצא מן הכלל' יש לי את הזכות להכיר. וכן, אני מדבר על חובשי-הכיפה למיניהם כשאני אומר "פלג אוכלוסייה מסוכן". כרגע, אני מתכוון רק ללמוד בחו"ל, ונראה אם ואיך התוכנית הזאת תחזיק עד סיום התיכון. אבל - ועד כמה שאני אוהב את המקום הזה - ישראל היא לא המדינה בשבילי בנתיים.
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
