לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


חזרה על אובייקט מסוים מספר פעמים עם שינויים שהולכים וגוברים, עד ליצירת אובייקט שונה לחלוטין מהמקורי.

כינוי: 

בן: 31

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2010

הכאה על חטא


כמה קל להתלונן על חוסר זמן. כמה קל להתעסק בדברים חסרי-תועלת. וכך - yet, again - הבלוג ננטש לבדו. אני תוהה אם אוכל לחזור מתישהו לאותה רוטינה של עדכונים תכופים, לפעמים גם כמה ביום. אני לא יודע אם יש בכך צורך יותר, אני לא יודע אם זה דבר טוב. כשאני בא לכתוב פוסט חדש בימים אלו, אני חושב על מקום הבלוג בחיי. לרוב, הוא תמיד היה דבר מוסתר, מההורים בטוח, וגם מרוב החברים. הוא לבטח הדבר הראשון שהסתרתי מהוריי. בהמשך, הוא נחשף להם, וכמו כל חלקה טובה, הם התנגדו גם לזאת. כיום, ההורים שלי משוכנעים שאני לא כותב בלוג מאז כיתה ח'. בהמשך, הבלוג היה במה בה יכולתי להביע את זהותי האמיתית ולפרסם את שיריי (סגנונם השתנה במהלך השנים, וההורים לא קיבלו זאת בטוב).


עד כמה שהבלוג היה מוסתר, הוא תמיד היה שם; תמיד יכולתי לכתוב פה, ולפעמים לקבל תשובה. האם הצורך שלי בבמה הזאת פחתה מאז ההתרחקות מהוריי? לאחר המקרה ההוא (כמה ישראבלוגרי מצידי ללנקק כך), בשיחה עם אבא, הובהר לי סופית וחד-משמעית כי הם לא תומכים בי. אני קלטתי סוף-סוף שלא משנה כמה אתאמץ בציוניי, בנגינתי ובכל דבר אחר - לעולם לא אצליח לרצות אותם. לעולם לא אשמע את אמא שלי אומרת "אני גאה בך!", חוץ מהיום בו וויתרתי על הפיקניק המשפחתי המסורתי של יום העצמאות כדי להתכונן למתכונת במתמטיקה, בשנה שעברה. עד אותה שיחה, החיים שלי רובם ככולם היו מאבק בלתי פוסק לרצות את הוריי, בעיקר את אימי. כל דבר שעשיתי, עשיתי מתוך מניע מודע או בלתי-מודע לגרום לה נחת, מתוך מודעות מלאה לכך שאני האנדרדוג בבית, בגלל מה שבחרתי לעשות. חבל לי שלהוריי לא אכפת מאושרי אלא רק מדבר נזיל ומושחת כמו כסף; אבי טוען שבכל עבודה אפשר למצוא "נקודות אור", לכן אין צורך שאעבוד במה שאני אוהב ולהפך. הוא מעדיף שאסבול כעובד הייטק עשיר מאשר כמוזיקאי ממוצע (יש להדגיש: לא על סף עוני). בשעה טובה, למדתי לעצבן את הוריי ולחיות עם זה. בילדותיות גמורה ואותנטית, אני יכול להגיד שאם להם לא אכפת מאושרי - גם אני לא צריך לרצות אותם ללא הפסקה וגם ללא תועלת. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שזה הגיע יותר מדי מאוחר - על כמה דברים נאלצתי לוותר? למה הפסקתי לשיר?


אני ציפור מתה - זלדה

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה

צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.

צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר

בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.


פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ -

חַי עוֹלָמִים

בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר -

רַק אַתָּה קַיָם.

בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר

נִסְתָּר.


נכתב על ידי , 18/1/2010 10:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ממעמקים (2)


אני מפרסם מחדש שיר מלפני כמה חודשים, ששיפצרתי אותו מעט במהלך התקופה. התיקונים קטנים, מעטים משנים את המשמעות - ובכל זאת, פול וואלרי אמר ששיר לא כותבים אלא "זונחים". ואת השיר הזה הגיע הזמן לזנוח.


-

חוף תל-אביבי נטוש-למחצה

יהיה המקום בו אשרוץ עד-בלי-די,

עד אשר, לפתע, תבוא אהבה

וברדיד-בתולי תכסה את כתפיי.


אשמור את עצמי מפני ידיים זרות.

אלחש לרוח נשיקות של תשוקה.

חיבוקיי יעופו על כנפיים שחורות.

הבדידות תחבקני – ואני אז אותה

אצמיד אל הגוף ותבלע כל פן-אישיות

עקום או מעוות שנמצא בחזי.

עד אז: מנהרות חשוכות מלאות ידידות

תהיינה לי ואני אהיה אהובן הנצחי.

כשאצא אל האור – על עיניי אז אגן.

כשאחזור אל החושך – נשמתי תתאדה.

אמות פעם אחת כנווד מתחנחן.

אמות פעם שנייה כאשר לי תסרב


והצעתי עדיין עומדת בחורש

ההוא בו התנשקנו לפני הרבה זמן.

כתמרור או רמזור ריח של עובש:

זיכרון עוקץ-לב של אהוב נעלם


שלא מראה סימנים של חזרה למוטב.

שקר לבן מלא-גאווה על כך שהצליח.

אשליה, טריק-קסמים, שיר שנכתב

בכוונה טובה. והבחור שהריח


ריח של עובש מצטער על כל הטרחה.

לא היה לי לא חוף ולא מנהרת האופל,

לא חיבוק או לב או בכלל – אהבה.

נכתב על ידי , 3/1/2010 21:43  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עמרי ב-5/1/2010 11:08
 





28,939
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , חטיבה ותיכון , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנוסע רושם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נוסע רושם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)