תמונת מצב ריאליסטית.

קונטי, ח', אזור השרון. תמיד אהב תשומת לב, תמיד קיבל שבחים ממורותיו. פתח בלוג בכיתה ו', בכיתה ז' התחיל ללמוד טוּבה. בסוף אותה שנה הסתבך בפרשייה ענקית בקשר לבלוג שלו בגלל שכתב שם דברים נוראים על המורות שלו. מאז, המורות מתייחסות אליו כאל סוג ב'. הוא תמיד היה סנוב, והוא תמיד הרביץ אם אמרו לו "הומו" או "רוסי מסריח".  אם הוא היה מסתבך בצרות, הוא היה קצת מסלף את האמת וזה היה מציג את אמא שלו כמטומטמת שלא יודעת על מה היא מדברת. הוא פוחד שאולי הוא עושה את זה בכוונה. אחרי חצי שנה למידה על טוּבה הוא מצטער שלא התחיל זאת מוקדם יותר, ואולי מוקדם כגיל 5 על כינור. הוא אפילו שכנע את הוריו לממן לו כמה שיעורי כינור, אך ראה שהוא לא ישיג כלום, ופרש אחרי 4 שיעורים מתוך כבר לכינור ולמוזיקה. אך בזמן שיעוריו הוא סבל הרצאות ארוכות ממוריו על כך שזהו מעשה פזיז ביותר. אמא שלו עדיין זוכרת לו את זה.

דלת מסתובבת גדולה (מה היה קורה לו הייתי מתחיל בגיל יותר מוקדם, לא פותח בלוג ולא שולט בעצמי)

קונטי, ח', אזור השרון. תמיד אהב תשומת לב, תמיד קיבל שבחים ממוריו. למרות שניסו לשכנע אותו לעשות את זה, הוא מעולם לא פתח בלוג. כשהציעו לו להצטרף לכיתת מוזיקה בכיתה ז' סירב, כי חשב שמספיק לו הצ'לו שהוא לומד מכיתה ג'. הוא הוכיח את עצמו בלימודיו (חוץ מהבעה וספרות) ומאז המורות מתייחסות אליו כאל מלך. הוא אף פעם לא הרביץ, ואם מישהו קילל או דחף אותו הוא תמיד הלך למורה – מה שרק עזר למוניטין שלו. הוא גם אהב להלשין על אחרים בסתר, אך פעם אחת מישהו גילה זאת ואפו עוד מדמם לפעמים מהמכות. הוא מנהל מערכת יחסים מוצלחת עם הוריו, אחיו ומשפחתו, ולפעמים קורץ לכיוון הבנות...

דלת מסתובבת קטנה (מה היה קורה לו לא הייתי פותח בלוג - באופן מורחב)

הייתי נכשל בהבעה, בספרות, הייתי מרביץ לכל העולם ואחותו על כל דבר קטן עד עכשיו, המורות היו מתייחסות אליי כסוג ת' כי אני פשוט עליתי להן על העצבים, העתיד שלי היה מחוסל, לא הייתי מצליח במוזיקה ובחיים בכלל כמו שאני מצליח כיום ולא הייתי פוגש את האנשים שעשו אותי אני.

למי שלא הבין.

אני לא מתחרט לרגע על זה שפתחתי בלוג (למרות שהסתבכתי בצרות בגללו), ולהפך – לדעתי הוא זה שהפך אותי למי שאני היום. בין אם זה בשיפור כתיבה, בין אם זה תרפיה פסיכולוגית, ובין אם זה האנשים הטובים שיש כאן. אחרי מחשבה מעמיקה, אני גם לא מתחרט על זה שהתחלתי ללמוד מוזיקה בגיל יחסית מאוחר. אני מצליח בזה היטב, ואוהב את הכלי שלי. זה נכון שאני שכנעתי את ההורים שלי לממן לי כמה שיעורי כינור, ונכון שסבלתי בגלל כך הרצאות -  אך הייתי חייב לנסות. בקטע של "דלתות מסתובבות" הצגתי את הצד הרע של אי-עשיית הבחירות שבחרתי ואת הצד הטוב יותר של זה. אך איני מתחרט ולו לרגע על הבחירות שביצעתי.

ושונות, כאילו.

סגידה לדודה מלכה - ממציאת הפרוייקט הנהדר והשולט הזה.

כפרעל הפוסט שהיא הכינה בקשר לפרוייקט - איני אפילו יריקת אתיופי לרגליו.

קונטי.

אין כוח יותר לאח הזה, להורים האלו. הוא כל הזמן ממציא דברים יותר ויותר משוגעים לעשות, והם יותר ויותר מתקפלים. "אנחנו לא נוכל לעשות כלום," הם אומרים "אם נתחיל לאסור לו דברים, הוא ימצא דרכים לעקוף אותנו. הוא צריך להבין לבד". בא לי לרצוח אותם כשאני שומע את המשפט הזה. בחופש הגדול לא היה רגע אחד שבו לא נשמעה מוזיקה בבית שלנו, הוא התאמן כל הזמן, בכל רגע פנוי. המורה שלו התכוונה לשלוח אותו לקרן שרת, לשלב א' של בגרות, "צריך להתכונן" הוא היה אומר כשהייתי מבקש ממנו חצי שעה של שקט. היום, הוא בקושי מתאמן חצי שעה בשבוע, הוא לא לוקח את הכלי לידיים, כשהוא מנגן זה תחת כפייה וזיופים. כל היום נשמעת אצלנו מוזיקה... מוזיקת רוק, מטאל, תועבה- לא מוזיקה, זה מה שזה. בושה וחרפה. וההורים האלו, ההורים האלו... אולי תקראו לי אידיוט, אבל לפעמים מזדמן לי לראות את התוכנית של ד"ר פיל בערוץ 3. התארחה אצלו משפחה עם סיפור מעניין: הילד הוא אלכוהוסיט בן 17 וד"ר פיל הראה להורים עד כמה שהם היו וותרנים, שהם חיו בהכחשה ושהם היו צריכים להיות יותר קשוחים ולשלוח אותו למרכז גמילה מלפני הרבה-הרבה זמן. כמוהם כמונו: אמא שלי יודעת שאח שלי מעשן (היא אפילו תפסה אותו בשירותים), היא יודעת שהחברים שלו מדרדרים אותו, היא יודעת בדיוק מה הבעיה. ובכל זאת: "הוא צריך להבין לבד". במקום להילחם, היא מוותרת. תנסי ככל יכולתך, זה מה שאני חושב, ומתי שלא תצליחי תהיה לך הזכות להגיד "הוא צריך להבין לבד". ומה את עושה עכשיו? עוזרת לו? מה את עשית לו מתי שתפסת אותו עם סיגריה? נעלת אותו בחדר? צעקת? דיברת איתו במשך 5 דקות במסדרון, בשקט, מלמלה נאום קטן בנוסח "הכנס-שם-כאן" על זה שזה יפגע לו בחיים, וזהו. אני רוצה לראות קצת צעקות, קצת כעס, קצת עונש. את יודעת מה הוא אומר לי כשאת לא שומעת? "אתה יודע שאמא לא יכולה לעשות לי כלום", "אתה חושב שאכפת לי מאמא?"- הוא נראה לך בדרך להארה כלשהי? ביום רביעי, כשהמורה להיסטוריה התקשרה בערב ואמרה שהוא הפריע, את צרחת בקולי קולות- פחדתי שהשכנים ידפקו לבדוק מה קורה. "אתה לא תלך לשום מסיבה אם זה תלוי בי," אמרת "ולא משנה אם חיכית לזה חודש או שנה". אני קפצתי משמחה מאחורי דלת חדרי המוגפת, חשבתי שסופסוף הוא עבר את הקו האדום והוא יקבל עונש ויחזור להיות כמו שהוא היה פעם. אבל לא, את התקפלת. הוא בכה לאבא, וזהו. סתומה, אינפנטילית, חלשה- זה מה שאת. איפה הסמכות האמהית? אם ד"ר פיל היה רואה אותך הוא היה אומר לך בדיוק אותו דבר. את רואה אותו מתדרדר אבל מחליטה שזה שלב שיעבור לו. בסוף הוא יסתבך בצרות אמיתיות וייספר לנערים צעירים בסיכון עד כמה רע זה להגיע לכלא- הוא יזכר בך ובסמכות שלך. בסוף הוא יהפוך ליצור כמו החברים שלו מההיכל, אלו שלימדו אותו לשתות ולעשן. "תלמד בבי"ס," הם אומרים לו "תלמד בבי"ס, כדי שלא תגיע לפוזיציה שלנו", והוא- לא מקשיב. אבל את עיוורת. "שיבין לבד".

קונטי.

הצלחתי לחלוק את זה עם מישהי מהחיים האמיתיים, שלא הייתה באותו ערב. אני חייב לומר, שלמרות שזה התחיל באווירה שטותית במקצת, לקראת הסוף היא הסתכלה עליי במבט רציני ועודדה אותי להמשיך מתי שהמילים המרדניות לא רצו לצאת. למחרת, היום, היא אפילו אמרה שהיה לה סיוט בגלל זה. היא הייתה לצידי מהרגע שהיא קלטה מה קרה, ואם היא הייתה רואה אותו באותו רגע יש לי הרגשה שהיא הייתה רוצחת אותו במו ידיה.

...

תודה לך.

...

קונטי.