המטומטמים תמיד לבד.

הם לא חכמים מספיק כדי

לצאת החוצה

ולראות

את העולם בתפארתו

מושיט להם יד לעזרה.

הם יבודדו את עצמם בחומת לבנים

ויוכלו להגיד בדיוק מהי מידתם, מהו

צבעם, מקום בואם והיכן נשרפו.

רק על דבר אחד לא יוכלו לענות:

מדוע הם יושבים – לכל הרוחות –

בתוך חלל צר מוקף בחומה.

-

היא צודקת, אתה יודע, בכל מאת האחוזים. אתה פשוט לא רוצה להודות בזה. אתה תאשים אותי עוד מעט בזה שעודדתי אותך להתפטר יחד איתי ושעכשיו אין לך כסף. אבל לך יש הרבה יותר כסף ממני, אתה מקבל דמי כיס בעוד אני ממן בהם את הדבר שאני אוהב יותר מכל. רק מה? לך יש דבר קריטי שאני יכול רק לחלום עליו: החוצפה. אתה חוצפן מספיק כדי לבקש מאמא חמישים שקל כל יום או יומיים. כל פעם שאתה פוגש אותה אתה צריך עוד כסף בלי לזכור שהיא משלמת לך על הפלאפון ועל כל הנסיעות שאתה עושה לכל מקום, יהיה זה לפעולה של התנועה או למפגש עם החברים המפגרים שלך. אבל כשהיא מנסה לרמוז לך שאולי זה מספיק, שאולי על ההופעה הזאת תוותר ושאולי לא תצא היום כי מחר יש לך מבחן - אתה מתנפח כאילו מנעו ממך איזו זכות בסיסית, כאילו שהיא לא אמא שלך ולא מנסה לעשות את הטוב ביותר בשבילך, למרות שהיא קירטעה עד עכשיו. אז כן, אתה מטומטם, ומטומטמים תמיד לבד.

אומרים שקרים יש בעולם

ואני יודע בדיוק

היכן כל אחד ואחד מהם:

אני מחבק אותם בהנאה,

מניח אותם על בית-החזה,

יש מקום לכולם.

הקיבה שלי מקרקרת

את הנשמה הכואבת

כאבי בה. אין דבר במקרר,

כלום. אין לי מה לאכול.

אומרים שקרים יש בעולם,

השתמשתי בכולם

בשיחתי איתך.

זה כבר הפך להרגל, אני כבר

קשת אולימפי, קופידון ורוד עם כנפיים

מעופף בתוכי אשר מתעופף בו.

כבר אין לי תחמושת,

את לא רואה? אין לו חצים,

כולם פגעו בנו

ואנחנו שותתי דם שזורם על המקלדת

משני צדי המסך,

משקרים לעצמנו שאנחנו מנהלים שיחה

אשר מנהלת את עצמה בנו.