כבר היה לכם כבר היום שפשוט לא הייתם מסוגלים לקום מהמיטה? לא בגלל שאתם חולים, או עייפים, אלא פשוט לא רוצים. בא לכם לשכב במיטה כל היום, להתכרבל כל היום מתחת לפוך עם ספר טוב ולהכין את התה בדיוק כמו שאתם אוהבים; להדליק טלוויזיה על MTV או מוזיקה24 הישראלי ופשוט לנוח... זה מה שאני עשיתי היום. בבוקר החלטתי שאני פשוט חייב קצת מנוחה מהבי"ס המעצבן עם הלחצים והמבחנים שלו; הילדים המעצבנים שאין להם גבולות; והמורות שלא באמת יודעות ללמד את המקצוע שהן אמורות לדעת ללמד. אחרי שליוויתי את אחי לדלת (הוא כבר ניצל את ימי החופש שלו בתקופת מחלתו לפני שבוע) ונעלתי אותה טוב-טוב על מפתח כדי שבני סלע לא יקפוץ לביקור ישבתי לי על הספא וניגנתי קצת על הגיטרה, הדלקתי טלוויזיה על מוזיקה24 בשביל לנסות להחליט אם כל ההתלהבות הזאת סביב קרן פלס מוצדקת (מוצדקת ועוד איך אם תשאלו אותי), קראתי כתבות בנענע, הכנתי חביתה עם בצל מטוגן בדיוק כמו שאני אוהב; ובכלליות – פשוט לקחתי את הזמן.

כמה זה נחמד. היום אפילו לא נגמר וכבר אני מרגיש מחודש ונמרץ. תרמו לזה גם הבשורות הנפלאות שבישר לי המורה שלי לטוּבה אתמול: הוא תומך בהחלטתי ללכת להיבחן לתלמה ילין. אופס, שחכתי. עוד לא כתבתי על זה כאן (><"). אחרי שאני ומאיה השלמנו דיברנו על הנושא הזה והיא אמרה שתלמה ילין מספק כל כך הרבה הנחות במחיר שהבעיה הכלכלית כבר לא קיימת, למעשה. כמובן שהעולם עוד לא ורוד ואם אני באמת ארצה ללכת לשם זאת תהיה טרחה לא קטנה (שתהיה שווה את זה) אבל לפני הכל- וזה משהו שאני תמיד שוכח ומאיה תמיד מזכירה לי (כפרעל הילדה הזאת)- צריך קודם כל להתקבל. התייעצתי עם המנצח הקודם שלי שאמר לי שלהיבחן לא יזיק. לא ציפיתי שהוא יאמר את זה למורה שלי, אבל הוא אמר וטוב שכך. בכל אופן, הפוסט הזה כבר לא אקטואלי. אני הולך להיבחן – והמורה שלי תומך בהחלטה שלי. הידד! J

קונטי.

נ.ב.

פרקים חדשים בעולם המוזיקה שלי:

-                     פרשתי מהרכב הג'אז הצעיר לטובת הרכב הבראס (שנסע בקיץ לגרמניה).

-                     מנהל הרכב הג'אז הצעיר שוקל אם להעביר אותי להרכב הג'אז הבוגר (שהוא גם המנהל שלו).

-                     אני כנראה אעשה שלב א' בבגרות השנה.

-                     עוד מעט אני אתחיל להופיע במפגשים בין מחלקתיים (שזה טוב).

-                     ו... אני פאקינג הולך להיבחן לתלמה ילין!!!1

אח שלי הרס לי את כל המוח. אני מרגיש שהראש שלי עשוי מצמר גפן.

אני לא יכול לנגן, אני לא יכול לחשוב, אני לא יכול לכתוב משהו טוב באמת.

אני כבר רוצה לעוף מהבית הזה... עדיף לתלמה ילין. מה שמזכיר לי שאני צריך לדבר עם אבא בקשר למבחנים.

עכשיו, יותר מתמיד, יהיה זה נכון להשוות את החיים ללילה שחור ואפל ובו מעט נקודות אור.

ואני, לבדי, לא יכול למצוא אף לא נקודת אור אחת בגלל שאח שלי הפך את המוח שלי לצמר גפן (מתוק. או שלא) וזולל אותו. מה שתורם לתהליך ההשמנה וההטמטמות שלו. ווי פי - הוא מצליח לנצל אותי אפילו במצב הזה. צל"ש.

היום חוּלק המבחן במדעים. המורה אמרה שהיא לא הכניסה תרגיל אחד לתוך המבחן, לכן אנחנו נעשה אותו בנפרד, ובנתיים כל הציונים הם מתוך 90 ולא מתוך 100. אם מישהו קיבל 80 מתוך 90, כשהיא תתחיל לבדוק את התרגיל הנפרד היא תפוך את זה ל- 80 מתוך 100 ותוסיף את חלקי-המאה מהתרגיל הנפרד. אח שלי קיבל 77 מתוך 90, לכן הציון המרבי שהוא יכול לקבל זה 87 מתוך 100. בגלל שאם הוא מקבל פחות מ- 90 אמא מרתקת אותו לשבוע, הוא התחיל להתמקח עם אמא על זה ש- 77 זה "ציון מצוין" וש"הרבה ילדים היו הורגים בשביל דבר כזה".

בושה. אני מתבייש שהוא אח שלי. היו זמנים שהוא היה בוכה על ציון כזה (לא לפני כל כך הרבה זמן) ועכשיו - הוא מרוצה. בהמשך היום הוא גם אמר לי שהוא חישב את הממוצע שלו עד עכשיו וזה בסביבות ה- 85. והוא מרוצה. במחצית הקודמת זה 93, ועכשיו זה 85. והוא מרוצה. כששאלתי אותו כמה נקודות צריכות לרדת לו מהממוצע בשביל שהוא יתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר הוא אמר: "משהו כמו 15". כלומר, מתי שזה יגיע ל- 80 אתה תתחיל לחשוב? "כן".

קונטי.

כשיש לך תקופה עצובה כמו שהייתה לי – הדבר מחייב אותך לחשיבה מעמיקה. הבנתי, שהריב עם מאיה היה דבר פתטי ולא-נכון לעשות, שהושפע בעיקר מאמא שלי. אחרי שפעם אחת סיפרתי לה על משהו שהיא אמרה, מצדה היא "סנובית" ו"טיפשה" ואני צריך "לזרוק אותה כבר". אולי זה רצון הטיפש-עשרה לעשות דווקא להורים, ואולי לא.

אנחנו השלמנו.

קונטי.