השמש לא הניד עפעף,

הרוח לא הניד עפעף,

המדרכה לא הניד עפעף,

האדמה לא הניד עפעף,

הצמחייה לא הניד עפעף,

מפיות הטישו שעל הקרקע

לא הניד עפעף.

היה כתוב לי על המצח

שדברים כאלו

קורים רק בלילות

כשדחפת אותי באמצע היום

לגומחה קטן ומוצל

תחת ענפיו של עץ עתיק יומין.

עלה הנצח שצנח על ראשך

לא הבין מדוע אנו מסתודדים,

ואיזה סוד לבן ומר החליפו שפתותינו.

בעוד ידייך טיילו על גופי

החלטת שעדיף להמשיך לטייל,

ושיחררת אותי לחופשי

לעולם שהוא כולו זָכָר.

כשדמעותייך

הרטיבו את שערי

עיניי קפאו

לשני פתיתי שלג

שנמסו בכף ידך הקטועה,

והיא ליטפה את לחיי

כששיחזר דמך את ראייתי.

היה מספיק אור

כדי לראות

את שרידי הכבוד העצמי שלי

מתפזרים בחלל,

מכריזים בגאון לכל מתקני הגן

שאתה אהבתי הראשונה

ושכדאי להיפרד.

כשהתנצלותי

הגיעה לאוזנייך

שני פתיתי שלג זהים

נפלו מבעד לריסים שלך –

והרי הדבר בלתי אפשרי.

היום היה טקס חלוקת התעודות של קרן שרת, ואמא שחכה את הדבר היחיד שביקשתי ממנה לעשות היום - להביא לי מהבית ג'ינס וסריג יפה, כי אני באתי לטקס ישר בביה"ס, בתלבושת שחור-לבן בגלל טקס רבין. זה קורה יותר ויותר בזמן האחרון, ואני חושב שזה משדר לי בעיקר את חוסר תשומת הלב שלה לחיים שלי. בגלל זה היא לא מבינה או מפנימה שיש לה בן הומו, או את החשיבות של המוזיקה בשבילי.

כאמור, הגעתי לטקס ישר מביה"ס, והקדמתי למקום הארוע בשעה. כשהתקשרתי לאמא לברר איפה היא, היא אמרה לי שבקניון ליד. לא הציע לי לבוא, לא אמרה לי לבוא ישר לשם. הייתי תקוע שעה במקום זר, בחולצה מסריחה ועם שקיות מפה ועד הודעה חדשה. חוסר המחשבה הזה, חוסר תשומת הלב הזאת לפרטים (כאשר היא בטוחה שהיא האשה הכי דקדקנית שקיימת) - כן פוגעת, וגורמת לי, בתת-מודע אולי, לעשות אותה דבר לכיוונה.

אז עד שהיא תפנים כמה דברים, אני פה. וגם אחרי זה, כנראה. נהדר.