הבמה הייתה חשוכה בעוד כמה צופים סוררים הקימו צופים ממושמעים יותר כדי לעבור למקומם. האולם הקטן והאינטימי שקט אט-אט, והצופים, חלקם דרוכים לקראת ההצגה, חלקם מזלזים עם קופסאות פופקורן ביד, סיימו את ענייניהם וחיכו לעליית השחקנים לבמה. שלהב התרגש לקראת ההצגה הזאת והיה להוט לקראת תחילתה.

שחקן עלה לבמה. פנס יחיד האיר עליו בעודו מתיישב על כיסא מוכן מראש, מציץ בקהל ומתנתק, עובר לעולם אחר כדי להעביר את מסר משחקו כראוי.

– “חיי היו טובים,” דקלם השחקן, "היו לי חיים מצוינים. אהבתי את חיי כשם השמש אוהב את האדמה, כשם הפרח סוגד לדבורה אשר באה לאבקו... כשם אהבתי את חיי. כך הייתי לאיטי ושום דבר מעניין לא קרה. נשימות רגועות, נשימות רגועות מאוד. בחדרי, מוגן בין דלתות פלדה וארבעה קירות הייתי. כל מחשבותיי היו רוגע וכל גופי שליו כתינוק בן יומו".

שלהב היה מרותק להצגה. אומנם השחקן היה אלמוני, אך משחקו מצוין, ולעניות דעתו של שלהב אולי ישמעו עליו בעוד כמה שנים. שחקן שני התקדם לעבר הראשון מימין הבמה.

– “ספר לנו – מה קרה לך?” אמר, "מדוע הנך מדבר בזמן עבר? מדוע כל אשר אמרת היה ואיננו עוד?".

– "ואיך אוכל?" ענה לו השחקן הראשון על הכיסא, “איך אוכל לספר דברים מבעיתים כאלו לאוזניהם של אנשים טובים בערב קיץ חמים זה?”.

שלהב תהה מה הוא יודע על דברים מבעיתים. האם ראה פעם דם מוקז? האם הרגיש את פעימותיו האחרונות של לב אדם? האם חתך עורק רק כנקמה מתוקה על שהכלב אכל את שיעורי הבית? לא – את חייו המוגנים בילה במקום מוגן עוד יותר, והוא עוד מרשה לעצמו לרחם על הקהל שבא לראות את ההצגה. שחקן שלישי החל מתקדם, וכבר קם הראשון ועמדו כולם בחצי גורן.

– "אני מפציר בך" החל מדקלם השחקן החדש, “ספר לנו את סיפורי הזוועה, וכי עדיף שתפרוק זאת מלבך הצעיר. מדוע אינך עוד שליו ורגוע כתינוק בן יומו? מדוע אתה כולך פחד ורעדה?”.

שלהב לא ראה את השחקן רועד; תהה אם אי-פעם רעד מקור בחייו כי החשמל נותק לדירתו. שלהב הטיל מבט חטוף אל האיש מימינו, שהיה 'מנקר' מפעם לפעם ועוצם עיניו. לבוש היה במכנס שחור וחולצת בז', אולי תהה אם לבוא בחליפה מהודרת, אם בכלל קיימת אצלו כזו. בדש חולצתו מציצה בזהירות מטפחת לבנה כזכר לטוקסידו שאולי כבר הוצא מחוץ לארון אך נותר גלמוד ובודד על המיטה, שם הונח בחופזה כאשר חולצת הבז' ניצחה בקרב ונלבשה על-ידי האיש הישן שמימין לשלהב. משמאלו דווקא אישה הייתה, גברת זקנה בשמלה מהודרת מדי לארוע הצנוע הזה. שמלה שחורה עם שַל אדום ממשי, ושרשרת עם אבן שקופה שדמתה יותר מדי ליהלום. וכנראה באמת הייתה יהלום; הגברת הבליטה יותר מדי את כל אזור החזה מכדי שתהיה האבן סתם אבן. לבטח יהלום מקורי שחושל בקרבי האדמה אלפים רבים בשנים.

שלהב נזכר בפעם האחרונה שהיה באולם הזה. הוא עבד כעוזר במה, פתח את המסך וסגרו, משך שחקנים ששיחקו ציפורים, מלאכים או קופידונים למעלה למעלה, עד אשר נגעו בתקרה. תמיד היו גוערים בו בידידות שמשך חזק מדי, וחנק לכמה רגעים שחקן כזה או אחר. אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, הרי שלהב היה רק עוזר במה. מה הוא לעומת השחקנים הגדולים ששיחקו באולם הזה? מכל הארץ באו, נערים צעירים, שחקנים גדולים בעצמם (בפוטנציה), וכל מאוויהם – להציץ לערב אחד על משחקם של הגדולים מהם; להיות רק לערב אחד אלו אשר גדולים מהם. יש כאלו שחונקים שחקנים, ויש כאלו שכותבים היסטוריה.

– “בדיוק עמדתי לעשות זאת לבד" אמר השחקן הראשון, “אך היא לא הסכימה לחכות. בזעם שורף, חרון מכאיב, היא נכנסה לחדרי, חדרה מבעד לדלתות הפלדה ומוטטה את ארבעת קירותיי. וכך – בעוד חדרי עירום, בעוד חתיכת בד בקושי שומרת עליי מפני הקור הנורא – כך פגשתי את גורלי. התכחשתי לו, לא רציתי לקבל את עובדת היותו כאן, אך הייתי חייב בסופו של דבר. בירכתיו לשלום".

– "איך?” צעקו שני השחקנים יחדיו, “איך בירכת את גורלך? אמור לנו, ספר לנו, המשך בסיפורך האיום עד אשר ייגמר!".

– "ובכן, כלל אין דרך אחרת להגיד זאת, ולכן אסתפק באמת האחת" אמר השחקן הראשון, “ואצטט במדיוק מדבריי. כך גורלי נכנס ואמרתי לו 'בוקר טוב, אמא. היית חייבת להעיר אותי ככה, דווקא היום?'”.

הקהל מחא כפיים בהתלהבות ורבים צחקו בהקלה. השחקנים קפאו לרגע קט וכאילו נמס הקרח בין רגע. התקרבו אחד לשני, החזיקו ידיים וקדו לקהל. שלהב לא ידע מה לעשות עם עצמו. לאן נכנס? מה זה האבסורד הזה? מי נתן לדבר הזה לקרות? הסוהר מימינו משך באזיקיו. “אין מה לעשות, חבוב" אמר במבטא המגעיל שלו, "הגיע הזמן ללכת". לא! צעק שלהב, לא! זאת לא ההצגה! אין לכם כל זכות! בקשתי האחרונה, מה עם בקשתי האחרונה? “אין לי דרך להסביר לך את זה" ענה הסוהר, “אני גם לא מתכוון, אבל באמת שאתה לא יודע כמה שזה לא מזיז לי". שלהב שקל להתנפל על הסוהר, לקבל הצגה נאותה באולם חייו לפני שיטגנו את מוחו על הכיסא החשמלי, והרי כנגד עצת עורך-דינו חתם על אחת מן עסקאות הטיעון התמוהות בתולדות המשפט: הצגה אחרונה תמורת גזר-דין מוות. שוב משיכת הסוהר באזיקיו, ומחיאות הכפיים באולם כעלבון למהותו.

הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285

אמרת שיהיו כאן אנשים מפוקפקים,

אך בעודי הולך ברחובות שוממים אלו

רק רקיעות רגליי מהוות לי חברה, (ואולי עדיף כלום

מכמעט, שיכורים עם מבטי זלזול) משמיעות את הזמנתי האילמת

אלייך, רק בוא

רק בוא.