כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
הנה נגמר לו שבוע מתיש
הנה נגמר לו שבוע מתיש והתחיל שבוע חדש ומתיש לא פחות. זאת התשה טובה, כזאת של סיפוק. כמו שאפשר לראות, בפוסטים הקודמים הבטחתח לעדכן כל יום, וקיימתי מעט. לא חשבתי שמחנה התזמורת יהיה כל כך אינטסיבי. ניגנתי משהו כמו 6 שעות ביום, בחזרות התזמורת השונות וביניהן. היה מעט מאוד זמן לנוח, שלא לדבר על לכתוב פוסט. ובכל זאת, אני מרוצה שהצלחתי לכתוב חיבור על יהדות ופוסט אחד מבולבל. זה גם משהו.
כאמור, כל השבוע הקודם הייתי בירושלים בקורס החורף של הפילהרמונית הצעירה. ביום שיש ניגנו את קונצרט הסיום באולם ע"ש הנרי קראון שבתיאטרון ירושלים, בשידור חי לקול המוזיקה. ההורים שלי הודיעו מבעוד מועד שלא יוכלו להגיע לקונצרט, אבל בבלית ברירה היו צריכים לבוא לאסוף אותי בסוף הקונצרט. זה, כמה מפתיע, לא מנע מהם לאחר בשעה. הייתי צריך לחכות בחוץ עם המזוודה והקייס, בקור של ירושלים. עדיין קשה לי להאמין שזה קרה - כשאני קורא את זה, אני נשמע כמו ילד דרמטי על המידה. ובכל זאת, הייתי כל כך מובך שלא הייתי מסוגל להגיד לאנשים למה אני באמת מחכה בחוץ וכמה זמן. כולם היו עם ההורים שלהם, שבאו לשמוע את הקונצרט מלכתחילה, ועברו על פניי. נפרדתי מכולם, ואמרתי שהורים באים ממש עוד מעט. לקח להם שעה וקצת אחרי סוף הקונצרט. אמא יצאה מהאוטו, נישקה אותי על הלחי ושאלה אותי "איך היה?". אז הבנתי שהיא גם לא שמעה את הקונצרט ברדיו. את המילה "סליחה" לא שמעתי עד היום.
התעוררתי לפתע בבית סבתי בלוד. מה רבה הייתה ההפתעה כאשר התברר שאף אחד לא טרח להודיע לי כי אנחנו לא נוסעים הביתה, אלא לחגיגת יום-ההולדת של סבא שלי, בלוד. כן, שבוע שלם לא הייתי בבית, כן, הייתי עייף וכועס על הוריי - כל זה נשאר באוטו כאשר עלינו במדרגות לדירתם הקטנה של סבי וסבתי. דודתי ומשפחתה הצטרפו במהרה, והכל נותב במהירה לחגיגה רוסית בסגנון הישן והטוב, דהיינו: אבא השתכר ככל שיכל, ניסה להדיח את סבי לשכרות גם-כן, בעוד אמא ודודתי צורחות ככל יכולתן שאלכוהול עם הבעיה לכל צרות האנושות. אני, אחי ובן-דודי לא ידענו איפה לקבור את עצמנו. הם יצאו החוצה לעשן, ואני נשארתי הילד היחיד סביב השולחן, ללא מצב רוח אמיתי לשום יום-הולדת או שיחה. הלכתי לחדר אחר והקשבתי למוזיקה (האלבום המדהים שקניתי ביום ראשון, לפני ירושלים).
אין מה לעשות, אני כועס על אמא. היא שונאת כשאני לא משתף אותה בדברים הכי קטנים, ואני לא מבין למה הייתי צריך לעבור את זה. עוד לא ברור לי לחלוטין למה הם איחרו, והסיבות האפשריות נעות בין פקקים(?) לחוסר-רצון של אמא שלי להדפיס מפה ולהסתכן בהסתבכות בדרך. היא עדיין לא הבינה שאני כועס עליה, וממשיכה להתנהג כאילו הכל כרגיל. אני מצידי, הכרזתי על טאבו: לא יותר שיחאמא, בפרפראזה על אורוול. די. איני מוכן לדבר עליה יותר מרצוני, ואולי הדבר יוביל שלא אחשוב עליה יותר מדי. כן, בוקר טוב, לילה טוב, בתיאבון, בביה"ס היה ממש בסדר, קיבלתי 98 במתמטיקה בגלל טעות טפשית, מצטער. אבל לא יותר.
| |
ירושלים
תמיד אהבתי את ירושלים. אולי כאיש המישור, ההרים נראו לי מושכים תמיד. יש פה קור אחר, ואוויר אחר. כמאמר השיר, האורנים נוכחים כאן יותר; הקור משתלט עלייך מהנשימה הראשונה. הוא חודר עמוק פנימה, דרך קנה הנשימה, ואתה מרגיש את הלחיים מאדימות ואת כל הגוף נרעד בנעימות.
למרות שזה אמור להיות החופש שלי, אני הולך לישון בחצות ומתעורר בסביבות שבע, מתארגן במהירות והולך לארוחת בוקר. כולם אומרים לי, "נו, מה חשבת? מחנה תזמורת". אני לא מתעצבן, יש סיפוק אדיר בחזרות כאן. הנגנים נבחרו בפינצטה, ומאוד ברור מהצליל הראשון שכולם עבדו על התפקידים שלהם. הלו"ז מאוד לחוץ כי יש לנו כמה ימים להכין כמה יצירות, שתזמורות נוער רגילות היו יכולות לעבוד עליהן גם חצי שנה. מה שבאמת משמח אותי אלו האנשים פה: הרבה מביה"ס, וגם לא, אבל הרוב המוחלט פה הוא כזה שאפשר לדבר איתו ולצחוק איתו. אולי אשמע אליטיסטי, אבל בני-נוער כאלו נעשים יותר ויותר קשים למציאה. אפילו אני - למרות הערצתי הברורה לליידי גאגא - לא מסוגל לדבר עליה שעתיים, וכבר פגשתי אנשים שכן. בכל אופן, אני מרוצה שבאתי לפה.
ה- 31 לדצמבר מתקרב ובא, ואיתו התאריך האחרון להגשת חיבורים לתוכנית "עמיתי ברונפמן", תוכנית העוסקת בלימודי יהדות אליה אני מעוניין להתקבל. היכן הילד שלא טס לאיטליה בגלל שמירת הכשרות? היכן הילד שהצליח להגיע לדף הראשי בגלל כעסו על אדם דתי שהציע לו לשים תפילין באמצע נסיעה ברכבת? לפתע אני מנהל דיאלוג עם הדת והלאום שלי, ומגיע למסקנות מפתיעות. הנה החיבור הראשון שכתבתי, על היהדות שלי:
היהדות שלי היא תרבות: התרבות של הוריי, סביי והוריהם לפניהם. המשפחה שלי
הגיעה מבריה"מ לשעבר, ובגלל אילוצי המשטר לא יכלה לשמור על מצוות היהדות.
משפחתי לא שמרה כשרות, כמעט ולא חגגה חגים יהודיים – ואם כן, בצורה מינימאלית
ביותר – וכמובן שלא הלכה לבית הכנסת. בכל זאת, הוריי הגדירו את עצמם והוגדרו
ע"י הסביבה כיהודים לכל דבר ועניין. זאת משום שהם היו חלק מהתרבות היהודית
ברוסיה הקומוניסטית, תרבות שלאו דווקא קידשה מצוות, אלא פולקלור עשיר של סיפורים,
ביטויים, מקומות ובדיחות. מטבע הדברים, זוהי היהדות שקיבלתי בירושה. גם אני לא שומר
מצוות, החגים היהודיים אצלנו בבית מתבטאים כולם בארוחה משפחתית בנאלית ביותר
וחסרת-ייחוד חג, ואני זוכר כל פעם ופעם בה ביקרתי בבית-הכנסת, בגלל שהיו כה מעט.
אך, כמו הוריי, אני מגדיר את עצמי כיהודי ומוגדר כיהודי ע"י הסביבה. מדוע?
משום שכמוהם, גם אני חלק מתרבות כוללת יהודית, השואבת את קיומה מהתנ"ך,
התלמוד, המשנה והספרות היהודית הגלותית לאורך הדורות, אך משלבת אותם עם אלמנטים
שונים מכל התרבויות עימן נפגשה לאורך השנים. אינני מרגיש צורך לשמור שבת, ללכת
לבית כנסת או לצום ביום-כיפור – אבל לעולם לא אשבע ממאכלים יהודיים, לעד אבכה
משירי-עם ידיים או מחזנות, לנצח אצחק מהבדיחות הרבות על יידישע-מאמעס או רבנים
מופקרים. כל אלו מאפיינים את החיים היהודיים בגולה ב- 200 השנים האחרונות, ואני
תוצר של כל השנים האלו. לכן, כשעולה שאלת הגיור בשיחות משפחתיות מפעם לפעם, אימי תמיד
מפגינה אדישות. "הרי מה זה יועיל?", היא תמיד שואלת "המתגיירים אף
פעם לא ידעו מה זה גפילטע פיש או איך הייתה אודסה בשיא גדולתה. הם לעולם לא יצחקו
עד דמעות מבדיחות רבנים. שיתגיירו – אבל יהודיים אמיתיים הם כבר לא יהיו".
אני דווקא חושב שאפשר להתגייר, ואפשר להצטרף לעם ולתרבות היהודיים. גם אברהם אבינו
נולד כאברם עובד-האלילים. אבל ברור שהתודעה שלי עוצבה בסביבה שונה קצת מהסביבה
הנפוצה במרחב הישראלי: זו הרואה את עצמה כיהודייה למופת תוך כדי אכילת בייקון
מטוגן לארוחת בוקר שבת. "
מוזר לי לשוב ולעדכן, אפשר לראות לבטח. שחכתי את האומנות העדינה של הובלת קו מחשבה אחד לאורך פוסט שלם. אצטרך להתמיד כדי להחזיר זאת. עד אז, סיפקתי כמה הגיגים לשם הסמליות.
| |
האם כל דבר טוב דינו להיגמר?
הרומן עם בלוגים, וישראבלוג באופן ספציפי, התחיל אצלי עוד בכיתה ו'. מכמה בלוגים ממש שטותיים, עוד כמה יותר רציניים, ועד הבלוג הנוכחי, שמלווה אותי כבר שלוש שנים. אני אחזור על זה שוב, בעיקר בשביל עצמי: אני כותב כאן כבר שלוש שנים. זה לא פרק זמן שהולך ברגל, או בא בקלות. הבלוג הזה ראה הרבה דברים. אני התחלתי לכתוב אותו בחופש הגדול בין כיתה ז' לכיתה ח', אחרי שכבר כתבתי בבלוג אחר שנה. כלומר, לפחות 4 שנים מתועדות - כאשר הבלוג הקודם שלי סבל ממחיקת ארכיון קפריזית-משהו. אפשר בקלות להגיע ל- 5 שנים שכתבתי לאוויר העולם.
הבלוג שהיה לי תמיד ליווה אותי בצורה מאוד יום-יומית. הייתי כותב כל יום, על חוויות נורא טריוויאליות - ביה"ס, בעיקר. בשלב מסוים התחלתי לכתוב, והבלוג גם שימש לי במה (יותר אישית מ'במה חדשה', לטעמי) לפרסום שירים וסיפורים. העניין נמשך ונמשך, עד ששמתי לב, בזמן האחרון, שאני בקושי כותב כאן. אני מפרסם מדי פעם שיר, ונעלם. אני חייב להודות שזה בעיקר מחוסר זמן. הרבה דברים עברו עליי השנה, לא פחות מעניינים משנה שעברה, למשל, כנראה שאפילו יותר. אני פשוט לא מוצא זמן לכתוב עליהם. תכננתי פוסט על מיניות בצבא אחרי שיצאתי לגדנ"ע בשדה בוקר בחודש שעבר, והוא התמסמס כי חזרתי מיד לשגרת הלימודים והמבחנים השוחקת; רציתי לכתוב משהו אחרי יום הזיכרון לטרסנג'נדרים; ובכלל, הגיגים על הומוסקסואליות במערכת החינוך, ובביה"ס שלי באופן ספציפי. איכשהו, הכל הולך לאיבוד בלו"ז שלי. אני חוזר הביתה די מאוחר, אוכל כמה שיותר מהר, מנגן, לומד-עושה-ש"ב בו-זמנית, והולך לישון. בין לבין אני מוצא זמן לסטאטוסים מיניאטוריים בפייסבוק והתעדכנות מהירה באתרים ופורמים שונים.
למזלי, אני עומד בפתחו של חופש חנוכה, שאותו אני עומד לבלות השנה בירושלים, בקורס החורף של הפילהרמונית הצעירה. אמרו לי שהנוף באכסניה מדהים, ואני מקווה שאוכל לקחת מצלמה. המחשב הנייד (כן, קניתי, מאוד שימושי, וכן, לא כתבתי על זה כאן) שלי יהיה איתי, ואני די בטוח שיהיה שם Wi-Fi. אני מקווה שאוכל לעדכן כל יום. הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
