הגשם לא ידע,

כשהתחיל לרדת,

שייפול על ראשך,

שיפיל עלייך

את טעויותיי,

אחת

אחת.

הרוח מלטפת את אוזנייך, ליטוף אחרון

שלא הספקתי לתת. "הוא היה מחבק אותך,

אבל הזמן דחק. תסתפק בצביטה באף"

היא לוחשת, וזאת הטעות אחרונה

שאין בידי למנוע.

את שואלת אותי –

איך אפשר לחיות

אחרי שאנסה אותך מונית?

ואני (שמתעב וואגינות) עונה לך –

איך אפשר

שלא?

סבי היה פעם אלוהים,

אולי כמו זה מנצרת.

לא הובא לעולם ע"י בתולה,

לא נצלב או נקבר בחיים.

הטונדרה הקפואה העניקה לו

מכחול מתיה. כך חי.

בזמן שסבתי הקפיצה

אין-ספור ביצים על מחבת לוהטת

בעודה מכרסמת לחם עם חמאה

וגלולות

הוא רטן את החלון הפתוח

שלא הסכים לתת לו מנוח. הדבורה הספיקה לחמוק

בדיוק כשעמד לסגור את החלון

ולהציל את חיו.

היא נתחה לו על האף

וכבר כולו התנפח ונהיה אדום.

כשמחץ אותה בין אצבעותיו,

נזכרתי –

פעם היא הייתה דבורה,

פעם הוא היה אלוהים.