הזמן אותי איתך ללכת

למקום בו מחשבות תועות זוכות שוב בכוח המעוף של הציפורים אשר מקננות שם

לפני שמסע נדודיהן מתחיל –

כאשר שלנו ייגמר,

אזמין אותך איתי לשוב

למקום בו נוצר זוג העיניים

שאני כותב עליו שירים.

חלקכם אולי יודעים שלתיכון הנוכחי שלי, הגעתי כהומו. כשנה לפני שהפכתי חמשוש רשמית, כבר ידעתי מה הנטייה שלי באמת. מה לעשות, שכמו בכל טלנובלה טובה הבנתי מהר מאוד עם מי יש לי עסק. יצדקו רוב האנשים אם יאמרו שנתניה, עיר מגוריי, היא לא העיר הסובלנית ביותר בעולם. מרגע שאני יורד מהרכבת בדרך חזרה מביה"ס, אני סטרייט כמו כולם. ההליכה שלי שונה, הדיבור שלי שונה. אני לא מפנה מבטי להסתכל על בנים, ואמא שלי עדיין צוחקת איתי על אשתי לעתיד. ככה זה מרגיש להיות בארון.

תמיד ראיתי בביה"ס שלנו מקום שבו אני יכול להיות עצמי באמת. אולי לחלקכם זה נשמע נדוש וקיטשי, אולי חלקכם לא יודעים מה קורה מחוץ לת"א, באמת. רק בביה"ס אני יכול להתלבש כמו שאני באמת, לדבר כמו שאני באמת ואפילו להתנהג כמו שאני באמת. בפעם הראשונה בחיי, הייתי יכול להגיד לכולם את האמת שלי בלי שיסתכלו עליי כאילו אני עוף מוזר.

היום (שלישי ה- 24) התערערה אמונתי. אולי על זה דיברו המחזורים שעזבו כבר כשאמרו בציניות שרוח ביה"ס נמוגה. להפתעתי הרבה – ויש להוסיף, גם שעשוע היה בי – גיליתי שחבורת שמיניסטים מכל המגמות פתחה קבוצה בשם "פאגי" בה היא שמה ללעג אותי ועוד שני חברי שכבתי, אחד מהם הומו מוצהר כמוני, ואחד מהם סטרייט. מתברר שלא יאה להם לראות אנשים – בנים, יש להדגיש – מתנהגים בצורה אחרת, שנוגדת את ההגדרות שלהם. הם פרסמו תמונות שלנו יחד עם כתוביות הצוחקות עלינו, מראות לכולם כמה "גברים" הם, חברי הקבוצה, וכמה נמושות אנחנו ההומואים.

אני דווקא קיבלתי את הכול באדישות. ככה זה היה כל חיי, תמיד חטפתי קיטונות בוז בגלל שהייתי מי שאני, אפילו כשעוד לא ידעתי שאני הומו. חבריי ששלחו לי קישור לקבוצה חשבו שצריך לערב בזה את הנהלת ביה"ס – אבל אני אמרתי שצריך רק לצחוק, כי זה פשוט אבסורדי. בסופו של דבר, השתכנעתי שצריך לפעול ולו במעט נגד הדבר הזה, נגד הקבוצה באופן ספציפי, ונגד העקרונות שהקבוצה מייצגת, כדי שכל האנשים שעדיין בארון בביה"ס (או אלו שיבואו בשנים הבאות) ידעו שלאף אחד אין זכות לצחוק עליהם ויש מי שילמד את אותם גברים-לכאורה גבולות.

כשדיברתי עם חברי, ההומו השני שמושמץ בקבוצה, הוא אמר לי להיות חכם ולא צודק. "השמיניסטים עוד מעט עוזבים," אמר, "מה יצא לך מזה שתצא נגדם? אתה לא היחיד שסבל כל החיים שלו". זאת הנקודה – סבלתי כל החיים שלי עד כדי כך שאדישות היא התגובה המתבקשת, אבל אסור לי לשתוק דווקא כשהתופעה ממשיכה במקום שהיא צריכה להיפסק. השמיניסטים עוזבים עוד מעט, ויוצאים לחיים האמיתיים, לצבא או להשכלה הגבוהה. גם שם יש הומואים מוחצנים יותר או פחות, גם שם יש הומואים מוצהרים ובארון. מה ימנע מהם להמשיך את זה גם אז, בעוד כמה חודשים כשיצאו משערי ביה"ס בפעם האחרונה? מתי זה מפסיק להיות בדיחה?

אני מפרסם הודעה זו לא כדי לזכות בתשומת לב ולא כדי לבקש רחמים – אני מפרסם הודעה זו בשביל עצמי. בשביל להגיד לכל מי שרוצה לצחוק עליי ולעשות ממני צחוק: נראה אתכם. אני מספיק בטוח ושלם עם עצמי כדי לעמוד בכל מה שתביאו, וזה רק יוכיח כמה אתם, הבוגרים(?) של ביה"ס, לא בטוחים ולא שלמים עם עצמכם בגרוש.

לחברים הספציפיים של הקבוצה, רק אומר, שזה באמת אבסורדי. כבר בתחילת השנה, כאשר בזבזתם זמן יקר מחייכם כדי לאתר תמונות של חמשושים בפייסבוק ולהכין מהם הודעות-לעג לתלות בכל ביה"ס – כבר אז משהו אמר בתוכי, שזה לא בסדר. עכשיו אתם באתם לצחוק עליי, בזבזתם זמן יקר מחייכם כדי לאתר תמונות שלי וחבריי ולעוות אותם בשביל המרחב הווירטואלי, שיראה. אני צחקתי, אז שתקתי, ואז רצינות אפפה אותי. הבנתי שלא צריך לעבור על זה בשתיקה. שמיניסטים יקרים, לא פגעתם בי ולו קצת. רק הוכחתם לכולם כמה צרי-מוחין, חסרי-רגישות, חסרי-סבלנות – ואולי פשוט, כמה רעים אתם, במלוא מובן המילה.

אין שום צידוק למה שעשיתם, הטיעון "זה רק בצחוק, למה הגזמת?" לא תופס פה. אם אני הייתי צוחק על אחד מכם בצורה שאתם צחקתם עליי, אני בטוח שלפתע היה הופך העניין לרציני מאוד והרה-גורל.

קן אוהב מעולם לא היה לי,

גם לא אחוות אחים. הכול נעלם

בשאון הרם שיצר ניקיונה התמידי

של אימי. את הכול הייתה מנקה

ולוחשת בדרך לחשי השבעה

ומילות מגן. "ילדי הקטן",

לפתע הייתה פונה אליי.

הכול בשבילך.

שמענו יחדיו את העולם דופק בדלת,

שאון צעדיו מכסה אף על ניקיונה

של אימי. והיא ממשיכה לנקות,

היא ממשיכה לסדר, היא ממשיכה

להרעיל את אוויר ביתנו הדל

בחומרי ניקוי חסרי תועלת.

אני מגיב, כמו בכל פעם, בעוד שיר עילג,

עוד שורה גולשת, כמו קוף על עץ,

אפילו לא פרימאט. מחקה את קודמיי

מחקים את קודמיהם, וחולם

על עולם ששותק. איני עונה לה כבר,

חדרי מסוגר גם כאשר אצא ממנו,

אני מסוגר גם כאשר אצא מחדרי. ומה אוכל להגיד?

מה אוכל ללחוש לה? איזה מחיבוקיי יבוא לעזרתי?

שרירי פניי יבגדו בי, איברי גופי ילעגו לי

אימי תתכחש לי והכול ללא תכלית.

תכלית יש בכול, אף

שהכול ללא תכלית.

רק את האבות שונאים כולם.

הם בעלים מכים או אנס במסתור.

אומר לכם שזעקת הילדים מאימם

לא נשמעת,

האימהות פועלות במסתרים.

חיבוקן האוהב יחנוק

צרחת עולל

ומבטן יגיד "לא ידעתי".