"   . . .  הוא לא יפה, ממש לא. סתם, בדואי מסכן שצריך להחליף מישהו באתר בניה. בטח עובד בשחור, מקבל את הכסף שלו אחרי יום העבודה והולך לספסל בפארק לישון קצת. איפה גר? אני לא יודע. פלטתי לו את אזור מגוריי – אבל רק בכלליות! – והצגתי את עצמי בשם בדוי. מסכן, בדואי הומו. מי היה חושב על זה בכלל? טוען שכולם יודעים עליו; כאילו שלא היו רוצחים אותו אם באמת ידעו. אני בטיפשותי נתתי לו להדבק אליי במשך רחוב שלם, ואתה בטח מכיר את הרחובות בתל-אביב. כולם ארוכים כל כך, לפחות 150 בתים ברחוב בו הלכנו. הוא שאל אותי בכזאת תמימות איפה אפשר למצוא פה את גן ההומואים, חשב ישיג שותף ללילה. אולי אפילו בחינם. אלוהים יודע שכך לא קרה, כי כנראה השפיע על הדבר, וגרם לו לקשקש איתי במשך עשר דקות שלמות. מה הטעם שלי, עם מי הייתי, מה עשיתי, או לא עשיתי. התחיל לספר לי על עצמו, משום מקום. איך קוראים לו – אבל לא איפה הוא גר, כמובן – מה הוא עושה; את זה כבר אמרתי לך. התחיל כמעט ולפלרטט איתי כאילו שבדווים יודעים לפלרטט, חיות אדם, חיים באוהלים שלהם, בלי שירותים, בלי מקלחת, בטח נוסעים לקרובי משפחה "עשירים" בכפרים שלהם בשביל לראות את הפלא החדש: חלון, ובכל זאת, הוא המשיך כאילו יש לו משהו לחדש לי, הציע לי סטוץ קצר וחסר משמעות, אמר שהוא נדלק עליי מהרגע הראשון, אבל אני לא הסכמתי, לא, לא, כלל לא, נכון שאתה גאה בי? ידעתי שכך יהיה, אני אמרתי לו לא, והוא ניסה לשכנע אותי, או שלא, בעצם, נראה לי שהוא לא בדווי, אולי ערבי? בכל אופן, אני אמרתי לו לא, וכבר הזכרתי שזה היה בת"א?, אה, ושחכ –   . . .  "

אלו הדברים שנאמרו על-ידי נער פשוט מראה העטוי כתונת משוגעים, אי-שם במקום לא נודע. בן שיחו היה הקיר הלבן, מכוסה הסמרטוטים – אולי ירצה לשלוח יד בנפשו, להפסיק את הסבל, ואל לנו לאפשר זאת – שהקשיב לדברים בתשומת לב ראויה לציון, אף יחסית לקיר. אם הינו מסתכלים החוצה, ובשביל לעשות זאת היינו צריכים לזחול מתחת לדלת, היינו רואים גן מטופח, עם מעמד ריק לפסל, שבסיסו כתוב "שפיות".

כשניסע הרחק משם, אם נסתכל לאחור, רק לשנייה, נראה את השלט הגדול הנראה מכל מקום באזור: "בית חולים לחולי-נפש; טיפול מצוין ואיכותי בנפגעי מחלות-נפש קשות, כגון: גזענות ושנאת-אדם". אנו נהדק את חגורות הבטיחות, ונאיץ קצת, בשביל להספיק לתה המנחה. לא יאה לתת לסבתא לחכות.