לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


חזרה על אובייקט מסוים מספר פעמים עם שינויים שהולכים וגוברים, עד ליצירת אובייקט שונה לחלוטין מהמקורי.

כינוי: 

בן: 31

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2007    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2007

פוסטבוקר.


אם מישהו שואל מה אני עושה ער בשעה שש בבוקר, אני רק אענה לו שזה בשביל שאני אוכל לקום ליום הראשון שלי בתלמה מוכן ורענן. והנה קורותיי במהלך השבוע:

יוםראשון - חזרת תזמורת א';:
נורא. פשוט נורא. כשהגעתי (רבע שעה לפני הזמן כמו שמירון מבקש) הוצאתי את הטּוּבָּה הסקסית שלי מהקייס ושמתי אותה ליד הכיסא שלי. אחר כך אחת המתופפות שלנו מצאה שפתון על הרצפה והתחילה למרות אותו על החולצה שלי ללא כל סיבה נראית לעין. אני יצאתי לנסות לשטוף את זה בשירותים וכשאני חוזר אני רואה חלילנית אחת משחקת לי בטּוּבָּה וצועקת "קחו את זה ממני זה כבד לי!!!!!@$#$^". כשהתחלנו לנגן גיליתי שאחד המקשים שבורים והמקש לניקוז נוזלים עבר דה-קפיטציה והוא, נכון לרגע זה, מנותק מהטּוּבָּה. יש לי מבחן בעוד שבועיים וכל שאר הטּוּבּוֹת מכוערות ולא אני ולא הטּוּבִּיסט השני לא מצליחים להוציא שם צליל נורמלי. די מזכיר לי את התקופה שלפני המבחן לתלמה כשאחד החצוצרנים היותר משוגעים שלנו הפיל את הטּוּבָּה וניתק את אותו מקש שגם נפל הפעם. וואלה, זה ממש דומה. רק ההבדל הוא שבמבחן הזה אני אכשל.

יום שני - ציונימים:
100 מיצ"ב אנגלית,
100 ספרות המוזיקה,
97 מיצ"ב מדעים,
96 דמי-דמי מיצ"ב הבעה,
95 תיאוריית המוזיקה.

ממוצע: 97.6. אולי אני אפילו אגיע עד לתעודת הצטיינות! ^^" (סתם, לא. המבחן בספורט מחר יהרוס לי).

יום שלישי - "קונצרט בוגרים":
יום שלישי היה די יום-פאניקה בשביל אחי, ובשביל זה סתם היה יום-לפני-מבחן-ואוף-צריך-להתכונן. אז הלכתי למיש ו"התכוננו". כלומר, ניסינו. וחזרנו על מעגל הקווינטות (בערך), ותופפנו מרווחים (בערך) והיינו עושים עוד דברים אם היה בא לנו. אבל להתכונן להכתבה ריטמית ומלודית זה די בלתי אפשרי יום לפני המבחן, ומיש לא צריכה לדאוג מההכתוב הריטימיות הממזריות האלו - היא מתופפת בעצמה. :P
אחרי שסיימנו "להתכונן" סחבתי אותה (למרות שכאבו לה הרגליים וממש לא בא לה ללכת) לקונצרט בוגרים בקונס';. זה סתם קונצרט כזה שבו כל הנגנים שמסיימים השנה את הקונס'; מופיעים בפני קהל עם רסיטל הבגרות שלהם. כשהגענו, אחרי הליכה ארוכה בחום המחניק, גילינו להפתעתו ש - מה חבל - הקונצרט התבטל. סורי מיש. ^_^;;;
לפחות ראיתי את רוב מלך האריות 2 ואז הייתי צריך לנסוע הביתה כי אמא התכוונה להכריח אותי לעשות ש"ב ברוסית. כן, אמא, כאילו זה יצליח לך מתישהו.

יום רביעי - מבחן בתיאוריה:
ההכתבה הריטמית עברה בסדר גמור. ואחרי שהמורה ניגנה את המלודית   מ   מ   ש   לאט (וגילתה לנו תווים על ימים ועל שמאל) הצלחתי לכתוב אותה.
באמצע המבחן המקהלה הגיעה ודרשה את החדר, אז עברנו לכיתה הישנה למעלה. הכל היה בבאלאגן אז ניצלנו את הזמן בשביל להשוות תשובות (~_~"). אחי רץ לפני כולם למעלה וניסה למצוא את התווים על הפסנתר והמורה תפסה אותוץ למזלו הוא כבר הגיש את המבחן אבל אז הוא שאל את המורה אם המבחן אצלה, וכשהיא ענתה לו "אולי" הוא התחיל לפשפש בדברים שלה בשביל למצוא אותו, כשהוא לא מצא אותו שם הוא עשה פרצוף של ילד-טוב-אעלק וירד למטה בשביל לחפש אותו וכשהוא חזר הוא כל הזמן ניסה להשיג אותו חזרה בשביל לבדוק אותו באמתלה של "אבל לא הגשתי לך אותו, המורה, רק נתתי לך אותו עד שנעלה למעלה".
וכולנו יודעים, שהוא בעצם ניסה למצוא את התווים הנכונים בפסנתר ואז גילה שהוא טעה. איזה אידיוט. עכשיו הוא יוכל לקבל מלגת הצטיינות רק אם בחלק השני של המבחן הוא יקבל 100 עגול (וגם זה נתון לוויכוח). כמה נורא שחלק ב'; מצריך שירה, מה שהוא לא יודע לעשות בגרוש.

ואחרי המבחן, אחרי כמעט שבוע שלא יכולנו להיפגש, נפגשתי סופסוף עם רפאל. אי אפשר לתאר במילים את האהבה הזאת.

רות סוף.
נכתב על ידי , 31/5/2007 06:34   בקטגוריות General, כללי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של keksi18 ב-3/7/2007 11:55
 



כרגע זה הכה בי:


אני הולך ללמוד בתלמה ילין.

אני אוהב להגיד את זה.

אני הולך ללמוד בתלמה ילין. אני הולך ללמוד בתלמה ילין. אני הולך ללמוד בתלמה ילין! עוד כמה חודשים, ממש עוד כמה חודשים! תלמה ילין! עד עכשיו זה נראה כמו דבר רחוק שלא באמת עומד לקרות, ובפתאומיות זה נהפך למציאות. אני הולך ללמוד בתלמה ילין! אני כבר מדמיין את היום הראשון, ואיך זה יהיה לנסוע ברכבת כל יום, ולהתעורר ב- 06:00 ו... ו... ו... ללמוד בתלמה ילין!

[אני יודע שזה מין דיליי כזה, אבל עד עכשיו לא קטלתי ברצינות שהחלום שלי נמצא מעבר לפינה, בגלל שהמלגה הגיעה בפתאומיות כזאת. סליחה. ^___________^;;;;;;]
נכתב על ידי , 23/5/2007 11:22   בקטגוריות Optimistic, School, אופטימי, בית ספר, המסע לתלמה ילין  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Mish. ב-25/5/2007 13:55
 



על המודרניזם. (ניסיון שני)


המודרניזם – מהו? ובכן, במובן מסוים, חירות מוחלטת. אם במאות הקודמות למאה ה- 20 ולנוכחית, המלחינים אולצו במידה מסוימת לכתוב בסגנון אחד, במבנים מוזיקליים מסוימים ועם חוקי הלחנה מסוימים – במאה ה-20 הוחלט שאין בכך צורך ושכל מלחין יכול לכתוב מה שעולה לראשו. אכן, חירות מוחלטת. אך לדעתי, חירות מוחלטת זאת מביאה לבמות הקונצרטים שטויות והבלים שמכוסים במילה "מודרניזם" ואשר מתקבלים בהנהון ראש מחוכם-עאלק, ולמעשה מסתירים מאחוריהם אי-הבנה מוחלטת של המוזיקה.

 

כל המוזיקה הקלאסית בנויה על היחס בין סולמות המז'ור והמינור – הסולם ה"שמח" והסולם ה"עצוב", כפי שלפעמים הם מכונים; על היחס בין המתח והפיתרון – טוניקה, סובדומיננטה ודומיננטה, למבינים במוזיקה; על שאיפת הדיסוננס, הצליל הצורם לאוזן, "להיפטר" לקונסוננס, הצליל ההרמוני הנעים לאוזן. כל השירה הקלאסית מבוססת על החרוז ומאות המשקלים השונים שקיימים. כל האומנות הקלאסית מבוססת על הפרופורציות והיופי של מה שקיים בעולמנו, המוחשי; הטבע, הערים והכפרים, האדם.

 

אך במאה ה- 20 הוחלט להתרחק מכל מאפיינים אלו, מאפיינים אשר שימשו מלחינים במשך מאות שנים – מלחינים גאונים, שכתבו מוזיקה גאונית, אשר לא יהיו כמוהם לעולם. למה? ככה. הוחלט שהיחס בין המז'ור למינור אינו מספק מספיק הבעה רגשית; שהיחס בין הדומיננטה לטוניקה או ראוי לשימוש; ושהדיסוננס אינו חייב "להיפטר" לקונסוננס. התוצאה: מוזיקה בסולמות לא מובנים, בצלילים לא מכוונים שמטרידים את האוזן; מוזיקה כאוטית ללא שום מבנה מוזיקלי, ללא כל חוק או כלל; וסימן ההיכר של המוזיקה המודרניסטית: הצלילים הצורמים לאוזן.

הוחלט שאין צורך לכתוב בחרוזים. לא כי אין משוררים אשר ביכולתם לחרוז מילים ולסוגרם בתוך מסגרת המשקל, אלא כי זה "מביע יותר רגשות" בצורה הזאת.

הוחלט שאין צורך לצייר את הריאליסטי, אלא את המופשט; אם כבר ריאליזם – אז בטוויסטים שונים של עולמו הפנימי של הצייר; להשפריץ צבע על נייר.

 

אני מתעב עד עמקי נשמתי את אלו אשר רואים מולם כתם צבע ארעי על נייר ואומרים שהוא מספר את סיפורו של האדם בעולם המודרני המנוכר. אני מתעב את אלו אשר סוגדים לשירים לא מובנים, ללא חרוזים – אך כמובן טוענים שאלו פי אלף יותר מביעי רגשות מאלו של ביאליק, קשישא שכמותו. למה? איך אפשר להבין את זה? איך אפשר להגיד שזה מביע משהו אם לא מבינים את זה? מאוד קל ללכת עם הזרם, מאוד קל להנהן בפרצוף חכם כשזה שלידך מהנהן בפרצוף חכם. אך מה התכלית כאן? הציירים הגדולים ציירו בני אדם, ציורים מובנים לעין, לאדם. סצנות אלוהיות, שמימיות, וגם ארציות; הטבלת ישו, נפוליאון על סוסו; כל אלו בדיוק, בפרופורציה, בשלמות. גדולי המשוררים, כתבו בחרוזים, במבנים ובמשקלים; ביאליק, פן ואלתרתן; אני בעצמי כותב שירים ואני מבין את הקושי להגיד את מה שברצונך להגיד ובכל זאת לשמור את החרוז – את השלמות. גדולי המלחינים כתבו סימפוניות וסונאטות קאמריות במאז'ור-מינור, בדומיננטות ובסובדומיננטות, בקונסוננטיות מרשימה ואלוהית; סימפוניות של מוצארט יכולות לגרום לאנשים לבכות – האם זה לא מביע רגש?! מי אנחנו שיכולים לערער על הגאונות של מוצארט ולהחליט לכתוב זבל והבלים, שטויות במיץ עגבניות, מוזיקה-לא-מוזיקה, צליליה כגיהינום – כוונתה היא גן עדן. אך הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

 

כבר נמאס לי ממודרניזם. עוד יצירה דיסוננטית עד כאב ואני מתחיל לבכות; עוד שיר לא מובן ואני קורע את הדף; עוד ציור מופשט ואני מתאשפז במוסד לחולי נפש. די – מספיק. איזה מין מלחין הוא זה שכותב כאוס? האם אפשר לקרוא ליצירתו מוזיקה? איזה מין משוררת היא זו הכותבת רצף של מילים לא מתחברות, לא מובנות, לא מתחרזות? האם אפשר לקרוא ליצירתה שירה? איזה מין ציירים הם אלו אשר משפריצים צבע על נייר וקוראים לכך אומנות? האם הם צודקים?

 


 

אתם יודעים מה? אני אתחיל מהתחלה.

 

אולי יש דברים יפים ומודרניים - לא אכחיש זאת. אבל... איך להסביר את זה... לא בדיוק יצא לי לשמוע אותם. ג'אז, זה מודרני, לא? אני אוהב ג'אז. אבל בדיעבד קלטתי שלא בדיוק מפריע לי שמישהו כותב בדיסוננסים (כלומר, לא כל כך נעים לי לשמוע דיסוננסים כואבים, אבל ניחא), ולא בדיוק מפריע לי שמישהו מצייר עיגולים או כותב שירים עם מילה אחת בכל שורה. מה שבאמת מפריע לי זה העובדה שבימינו, גם אנשי החלטורה, החפפניקים, אלו שלא באמת יודעים לכתוב/להלחין/לצייר, יכולים להתחבא מאחורי המילה "מודרניזם", לצייר עיגול/לכתוב שיר חסר-משמעות/להלחין יצירה מטורללת - ולזכות בכבוד על כך.

 

אני חושב שמוצארט ראוי להערכה לא בגלל שהוא מוצארט, אלא בגלל שעם כל החוקים שהיו נפוצים בתקופתו הוא הצליח לכתוב דברים גאוניים, ולבטא את עצמו במוזיקה. גם כן, אני מאמין שרחל, ביאליק, אלתרמן ופן ראויים להערכה לא בגלל שלומדים אותם בביה"ס אלא בגלל שהם הצליחו לכתוב שירים עמוקים, שמביעים כל כך הרבה רגשות (בין אם נסתרים או נחבאים), וכל זה במבנה מסוים, עם חריזה אלוהית כמעט. ובל לא נשכח את הציירים הגדולים, בין אם זה מיכאלאנג'לו או דה-וינצ'י (אני לא טוב בתולדות האומנות, אולי אני טועה כאן), שהצליחו לצייר ציורים לא מהעולם הזה.

 

כולם, בין אם במוזיקה או במלל או בצבע ומכחול, הצליחו ליצור דברים מובנים, או לפחות עם סיכוי להיות כאלו. אני חושב שכל האנשים, ללא יוצא מן הכלל, צריכים להבין את האומנות והאומנים צריכים לשאוף לכך, בין אם הם כותבים מילים או סימפוניות. המוזיקה והציור הינם שפות אוניברסליות - זאת דעתי. כשאני מנגן, אני רוצה שהאישה מגרמניה והגבר ממכסיקו יבינו אותי באותה מידה, יהנו באותה מידה מן המוזיקה שלי. אומנות היא אומנות כאשר כולם מבינים אותה ללא יוצא מן הכלל. המלל הוא קצת יותר בעייתי בקטע של אוניברסליות, אבל השאיפה שלי, כשאני כותב שירים, היא שיוסי משדרות ודני מאילת יבינו את השיר שלי באותה מידה.

 

עם כל הכבוד למלחינים המודרנים-קלאסיים-דיסונסיים-כבדים, המוזיקה שלהם קשה להבנה, קשה מדי בשבילי לפחות. אבל בנתיים, כל מי ששיתפתי בעניין (כלומר, חוץ משניים <המבין יבין>), מסכים איתי בעניין הזה. לפעמים אני תוהה בכלל אם יש בכלל משהו להבין במוזיקה המודרנית-קלאסית, הכבדה הזאת, עם הדיסוננס הכואב והצלילים המפחידים. קשה לי פתאום להעביר את זה במילים, אבל אני לא חושב שמלחינים כאלו כותבים בדיסוננס בגלל שהם חושבים שזה ממש מביע רגש. דיסוננס יישאר דיסוננס גם באנטרטיקה, ומעצם הגדרתו זהו מצב של חוסר הרמוניה.

 

אולי סטרווינסקי היה גאון, אולי. אבל אולי כל השאר פשוט חיקו אותו. תסכימו איתי שצייר שמשפריץ צבע על נייר לא באמת מצייר. מה יש להבין בציור כזה? למה לקרוא לזה משהו ש"מביע רגש ועומק"? ובכן, רוב המלחינים המודרנים-קלאסיים-דיסונסיים-כבדים מזכירים לי ציירים כאלו, שפשוט נותנים ליד להתפרע ואז קוראים לזה אומנות. האם אפשר לקרוא לזה אומנות? לדעתי לא. אומנות זה לחשוב איך לבטא את מה שאי-אפשר לבטא במילים. לדעתי, המשוררים המודרנים נטשו את החרוז ואת הוספת המילים החגיגית לשווא. הרי בשביל מה לכתוב שירה אם לא לכבוד אירוע מיוחד, אם לא לכבוד רגש מיוחד? האם אפשר לתאר את האהבה במילים פשוטות? והאם אפשר לתאר את פניי אהובך במילים לא-חגיגיות? וודאי שלא! אותו דבר בקשר למוזיקה. המוזיקה היא הביטוי האולטימבטיבי לרגשות האדם. האדם יכול להיות שמח או עצוב, מאושר או אומלל, צוחק או בוכה. אך, כמו שכבר ציינתי קודם, לדעתי הוא צריך לכתוב משהו מובן.

 

אולי אני טועה, אולי הדיסוננס זה הכלי האולטימבטיבי לביטוי רגשות, אולי הכתיבה ללא חרוזים היא הדבר הכי עמוק שיש, אולי הציור המופשט הוא הוא דרך הציור האמיתית  - ואני פשוט לא מבין את זה, אבל אני יודע שאני לא נהנה מזה, אני יודע שיש עוד הרבה מאוד אנשים כמוני שלא נהנים מזה. המוזיקה הדיסוננסית, השירה המודרנית, הציור המופשט שמורים ותמיד יהיו שמורים לקהל מאוד מצוצמם של עלאק-אינטלקטואלים, שלא באמת יודעים להלחין, לא באמת יודעים לצייר ולא באמת יודעים לכתוב. קראו לי סגור-אופקים, אך כשאני מסתכל על תמונה אני רוצה להבין אותה, כשאני קורא שיר אני רוצה להתחבר אליו, כשאני שומע מוזיקה אני רוצה להרגיש אותה. בנתיים, הדיסוננס (שתמיד יהיה דיסוננס, כלומר: תמיד יהיה לא נעים לאוזן) מבריח אותי, השירה נשארת אטומה כמו המקלטים בשדרות והתמונות גורמות לי לגחך כשאני רואה את האנשים לידי מהנהנים במראה חמור-סבר ולמעשה חושבים אותו דבר כמוני: "מה לעזאזל...?".

נכתב על ידי , 19/5/2007 13:34   בקטגוריות Criticism, ביקורת  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ק' ב-23/5/2007 00:49
 



לדף הבא
דפים:  

28,939
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , חטיבה ותיכון , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנוסע רושם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נוסע רושם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)