כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
פרסום ראשון
מחר, בשעות הצהריים, יתפרסם בגיליון החדש על קצר-העט (כך במקור) זוטא, הפועל בחסות בית הסופר בירושלים, בעריכתם של רונן אלטמן-קידר וענת אבישר, אחד משיריי, "פחד מריקנות". באופן אירוני, אני אהיה בירושלים כל היום מחר בהופעה, ולכן לא אוכל לעדכן. בנתיים, אתם מוזמנים להיכנס ולהתרשם מהגיליונות הקודמים - וממחר בשעות הצהריים, גם משירי הקצר. :)
| |
ציוני סוף-השנה, וקצת סיכום.
אנגלית - 97
היסטוריה - 95
הרמוניה - 100
חינוך גופני - 53
לשון - 85
מחשבת ישראל - 96
מתמטיקה (שאלון 005) - 93
סולפג' - 80
ספרות - 95
ספרות המוזיקה - 94
צרפתית - 96
תולדות המוזיקה - 94
תנ"ך - 86
אמרת התלמיד
באופן כללי, התעודה מצוינת. אני חושב שעבדתי קשה השנה ואפשר לראות את זה.
קודם כל, במקצועות המגמה, קיבלתי 100 בהרמוניה וכל מילה נוספת מיותרת; 80 בסולפג' - בשבילי זה מדהים ומעבר לכל ציפייה, גם אם הייתי צריך להזיע בשביל זה; 94 בספרות ותולדות המוזיקה, ופה יש לי בעיה. תולדות המוזיקה, ניחא, המקצוע לא באמת מעניין אותי ולא באמת נתתי מעצמי, אז 94 בשבילי זה ציון מספק. מצד שני, לקבל 94 בספרות המוזיקה זה קצת בעייתי בשבילי. יש בי דחף פרפקטציוניסטי מאוד חזק, והחלום שלי זה לראות תעודה מלאה בציונים שלא יורדים מתחת ל- 95 (ספורט לא נחשב). למרות שזה לא קרה מעולם, במקצועות שבאמת חשובים לי ירידה מתחת ל- 95 מאכזבת אותי, גם אם זה בנקודה אחת - במיוחד כשאני יכול לשים את האצבע על הסיבה: במבחן השני והאחרון השנה במקצוע, ילדה אחת ביקשה את עזרתי וזה יצא מכלל שליטה. במקום להשקיע זמן בי, השקעתי יותר מדי זמן בה, וזה הביא אותי למבחן לא מוכן כמו שהייתי יכול להיות. במקום לעמוד על שלי, הייתי נחמד, והוצאתי 84, שזה ירידה של 9 נק' מהמבחן הראשון, מה שמראה על חוסר הכנה. לכן, בגלל שהנסיבות לא היו לטובתי אך הייתי יכול למנוע אותן לחלוטין, אני קצת כועס על עצמי שלא פעלתי נכונה והרסתי לעצמי את הציון. יחד עם זאת, מה שכן שימח אותי הייתה העובדה שהאני היחיד בביה"ס שקיבל שני ציונים נפרדים על השתתפות בגופי הביצוע: 96 במקהלה ובתזמורת, כאשר הציון הסטנדרטי הוא 94. המחנכת שלי אמרה שרכזת המגמה התעקשה לכתוב לי שני ציונים בגלל שנתתי מעצמי גם בתזמורת וגם במקהלה ותרמתי לשתיהן.
במקצועות ההומניים, המרכיבים את מרבית התעודה שלי, די זהרתי השנה: 97 באנגלית, 96 בצרפתית, 85 בלשון (ציון זמני, המתכונות עוד לא נבדקו), 95 בהיסטוריה, 96 במחשבת-ישראל, 95 בספרות ואפילו 86 בתנ"ך - הפתעה. אני לא יכול להגיד שלא השקעתי במקצועות האלו, אם כי יש לי בעיות אידיאולוגיות עם מחשבת ישראל, והצרפתית הביאה סוגיות-שליטה חדשות למשפחה שלי, אבל בכל זאת כן ניסיתי לנצל את הזמן, ואני חושב שהציונים מוכיחים שהצד החזק שלי הוא בשפות הזרות ובמקצועות רבי-המלל שהרבה אנשים אחרים מפחדים מהם.
בגלל זה, נורא הפתיע אותי הציון במתמטיקה - 93. יש לציין, שהוא רק בשתי נק' נמוך יותר מזה של אחי, שכנראה קיבל את הכשרון הריאלי במשפחה (מגמת מחשבים, פיזיקה כמקצוע הגברה וכו' וכו'). אם היה לי מכשול, צונאמי אימתני שנע לעברי - הוא היה מתמטיקה. מעולם לא היו לי יותר מדי בעיות עם המקצוע הזה, בכיתה ח' אפילו נכנסתי לפרוייקט האצה במתמטיקה (משהו דומה לבר-אילן, רק במסגרת ביה"ס), כלומר: למדתי את החומר של כיתות ח', ט' וקצת מ- י' בשנה אחת, עד שעברתי בי"ס. בכיתה ט' זה פחות התבטא, אבל בכיתה י', משום מה, התחלתי את השנה בשאננות, כי פחות או יותר ידעתי במה מדובר. זה הוביל לכישלון טוטאלי במבחן הראשון, אבל להתאוששות מרשימה של 95 ו- 100 במבחנים השני והשלישי (בהתאמה). המבחן הרביעי הגיע אחרי חודש של פסטיבל אומנויות, בו לא למדנו אלא עסקנו באומנות במסגרת המגמה, ולא הצלחתי להתאושש מספיק כדי לקבל ציון טוב. עברתי, כי קיבלתי 67, אבל זה קצת פגע בי בכל זאת. חופשת פסח הביאה איתה גל תגבורים מאסיבי ושתי מיקודיות שצלחתי בקושי רב כדי להתכונן למתכונת הראשונה (93). כנראה שלא הצלחתי להתכונן באותה אינטסיביות למתכונות הבאות, אפילו שניסיתי (88 ו- 67). בסופו של דבר, לבגרות הגעתי עם רצון עז להקיא. שאלון 005 הוציא ממני את הנשמה והחליף אותה במשהו שלא אהבתי. אם כי ציון ההגשה שלי משבץ אותי ב- 5 יח"ל, אני מעדיף לרדת ל- 4 בשנה הבאה, לשבת על 100 ולשכוח מהמקצוע המעייף הזה, שכנראה פשוט לא בשבילי.
אם ישנה נקודה כואבת בתעודה, זה בהחלט הציון בספורט. זאת הפעם הראשונה בה קיבלתי ציון שנתי בתעודה שהוא לא עובר. מה שבאמת מוזר בציון הוא שלאורך כל השנה לא היה לי ציון אחד מתחת ל- 55. לא הייתי תלמיד מצטיין, אבל עברתי את כל המבחנים, הן העיוניים והן המעשיים. אין לי שום חיסור שאינו מוצדק. אני מתכוון לדבר עם המורה, אבל אני לא חושב שיש לה לגיטימציה להכשיל אותי. מה גם, שהציון שהיא כן נתנה (53) מראה שהיא כן יכלה להעביר אותי אבל - מסיבות ששמורות אצלה - החליטה לעשות לי חיים קשים ולהכריח אותי לעשות מבחן מעבר - גם עיוני וגם מעשי(!) כאשר קיבלתי ציון עובר בשניהם במהלך השנה.
שנת הלחץ
המחנכת, ההורים, החברים המבוגרים, כתבי-נוער ומי לא - כולם הפחידו אותי ואמרו לי שזאת תהיה שנה קשה. אני לא יכול להגיד שהיא הייתה קלה, אבל גיליתי בי הרבה מאגרי כוח במהלכה שעזרו לי להמשיך. הבנתי שאני יכול לארגן את הזמן שלי, ובעזרת ניסוי וטעייה מצאתי את השיטה הנכונה בשבילי (יומן והרבה עטים צבעוניים); הבנתי שיש מסביבי אינספור חברים תומכים שמקבלים ואוהבים אותי כמו שאני עכשיו, שתמיד יעמדו לעזרתי ויתנו לי כוח להמשיך; הבנתי שאולי כן יש בי משהו ייחודי שאין באנשים אחרים, מה שהוביל אותי להשלמה עם עצמי ועם המצב אליו החיים הובילו אותי כרגע.
למרות זאת, הבנתי גם כמה דברים לא נעימים. הבנתי שאני גם יכול לפגוע באנשים ושאני צריך להילחם בעצמי כל יום כדי להפיק מעצמי את הטוב ולא את הרע; הבנתי שיש מסביבי אנשים שלא יקבלו כמו שאני לא משנה כמה שאנסה; הבנתי את החשיבות של העמידה על הדעות שלך; הבנתי שהוריי הם לא ההורים האולטימטיביים בכלל וגם לא האנשים הכי טובים בעולם והבנתי שאני צריך למצוא בי את הכוחות לקבל אותם כמו שהם עכשיו - כמו שחבריי מקבלים אותי - ולהילחם ברצון לשנות אותם, כי הורים יש רק שניים.
למרות כל הנ"ל, אני אתגעגע לשנה הזאת. קרו בה הרבה דברים מדהימים, מהביקור הראשון באופרה ועד מצעד הגאווה. היו בה רגעי זהב שאני מקווה שיחרטו בזכרוני. פגשתי בה אנשים נפלאים, ראיתי בה דברים מדהימים והיא הוציאה ממני - אני חושב, תקנו אותי אם אני טועה - את המיטב. כן, היו בה טעויות, אבל עולה בי עכשיו אמרה נפלאה, שאני מאוד אוהב ומאוד מתחבר אליה, שהקיץ הוא האפשרות שלנו לתקן את הטעויות של החורף, של השנה החולפת. כן, יחד עם סוף השנה, מתחיל החופש הגדול הלפני-אחרון שלי, שעומד להיות קצת מסובך, אבל גם כזה שעומד להעשיר ולשנות אותי - ואני מצפה לו בהתלהבות. נשאר לי רק לאחל לעצמי משהו לשנה הבאה, ואני חייב להודות שאם משהו היה חסר השנה, זה מישהו לחלוק איתו את כל הדברים הנפלאים שקרו בה - לכן אאחל לעצמי למצוא מישהו שאוכל לחלוק איתו דברים נפלאים ולאהוב אותו כמו שהוא יאהב אותי.
| |
לא הייתי הולך ללמוד בביה"ס הזה לו חשבתי שכך יהיה, כל המריבות והלחצים האלו. בשביל לנסוע למבחני הקבלה, הייתי צריך להסתיר את זה מאמא, וכשהיא גילתה היא נתנה לי אינספור נאומים, עד כמה שזה יקר. כשאמא שלי מתחילה לדבר על כסף, אני מתנתק. אני לא מסוגל. היא תמיד גורמת לי להרגיש כאילו אני עולה לה יותר מדי כסף, וזאת לא השקעה - זה בזבוז. חשבתי שעם הזמן היא תבין עד כמה שזה בי"ס מדהים וכמה שהוא מפתח אותי; לפרקים, אני אפילו משתכנע שזה קרה; ואז משהו קורה, והיא שוב מתחילה לצעוק ולרתוח. ואני? מה אני יכול לעשות? כשעומדת מולי אמא וצורחת עליי במלוא הגרון, אני מרגיש שוב בן 5 ואני לא יכול להוציא משפט אחד מסודר מהפה.
היא לא מאמינה לי, דרך אגב, כשאני אומר לה את זה. היא חושבת שאני מגזים או משחק, שאני כן יכול לדבר איתה באופן רגוע כשהיא צורחת עליי אבל שהושפעתי יותר מדי מהטלוויזיה או מהחברים הצפונבונים שלי ועכשיו אני מחליט לשחק אותה נקבה. קשה לי איתה. אנחנו אנשים שונים לחלוטין, וכשמנסים לבנות מערכת יחסים על בסיס שקרי, הדבר תמיד מסתיים באסון. אמא שלי לא יודעת שאני הומו. היא חושבת שהיא מכירה אותי, אבל היא לא. אני לא בוטח בה מספיק כדי לספר; אני לא מרגיש קרוב אליה כדי לחלוק איתה משהו כל כך אינטימי, לא איתה ולא עם אף אחד אחר במשפחה.
אני מניח שהמשפחה שלי הייתה תמיד הדבר שניסיתי להסתיר ולטאטא מאחורי השטיח, במיוחד בשנתיים האחרונות. לא שכל המשפחות בביה"ס שלי מתפקדות למופת, אבל לי תמיד נראה שהמשפחה שלי הכי מוזרה והכי לא מתפקדת. בשנה האחרונה, אבל לא רק בה, קרו יותר מדי דברים כדי להוכיח לי את זה. נוכחתי לדעת שאמא שלי חיה בעולם משלה, ואינה מחוברת לדרישות העולם המציאותי שלי - היא בנתה לעצמה מערכת חינוך משל עצמה, עם דרישות מיוחדות, וחושבת שזאת מערכת החינוך האמיתית, למרות שמה שקורה בפועל שונה לחלוטין. הדבר הזה מוביל פעם אחר פעם לאי-הבנות וריבים מיותרים שאפשר היה למנוע לו הייתה מקשיבה לי מפעם לפעם. בנוסף, נוכחתי לגלות שאבא שלי אלכוהוליסט או לפחות בעל נטייה להיות כזה. רבות הפעמים בהם חזר הביתה שיכור מהעבודה, רבות עוד יותר כאשר שתה בבית. בהחלט, אבא שלי אינו מסוגל לחיות בלי אלכוהול בדמו, והשנה הוא הוכיח לי זאת מעבר לכל ספק. גם לילדים סביבי יש כל מיני "פאשלות" משפחתיות, אבל שלי חוצות כל גבול. הרבה פעמים אנשים מסתכלים עליי מוזר, או יותר גרוע - מרחמים. ואני? אני לא צריך רחמים. איכשהו התרגלתי לחיים עם המשפחה הזאת, ואני מניח שכל משפחה משוגעת בדרכה שלה, או כך זה נראה מפעם לפעם.
אבל מה שבאמת כואב לי זאת העובדה שאני לא יכול להגיד שום דבר מזה לאמא שלי. היא לא מאמינה בפסיכולוגיה או "בכל הטריקים האלו", למרות היותה רופאה. אשה קשת-יום, החיים לימדו אותה טובה יותר. אבל לפעמים, אני חושב, לכל אחד מאיתנו יש צורך לחשוף את מעייו לניתוח מעמיק. למשל, בששת החודשים האחרונים הרזתי כ- 9 ק"ג. ממש בשבועיים האחרונים הבנתי את הסיבה - מעבר לכך שאני שותה הרבה יותר, אני אוכל הרבה פחות. אמא שלי כל הזמן מתלוננת בפניי וגורמת לי להרגיש כאילו הרסתי לה את החיים בזה שהיא מכינה לי סנדוויץ' לביה"ס בבוקר, ומדברת על ארוחת הצהריים במונחים של משימה שיש להשלים כמה שיותר מהר; זה, יחד עם העובדה שתמיד הייתי קצת מעל המשקל הרצוי ואמא שלי תמיד טרחה להזכיר לי את זה, הביאו אותי לאי-אהבת האכילה. אני פשוט לא אוהב את זה יותר, וזה חבל, כי פעם ידעתי להתענג על אוכל. עכשיו, אני מעדיף לשתות כוס מים.
יכול להיות שזה נשמע טיפשי, אבל אנשים עשו דברים מזוויעים יותר בגלל דברים פחותים יותר, אז אולי יש בזה גרעין של אמת. גם לי יש מגרעות, גם אני לא מושלם. גם אני צריך שיתחשבו בי לפעמים. אני מרגיש שאמא שלי לא באמת מבינה את זה, ואם כן - לא באמת טורחת לעשות את זה מתוך מניעיה שלה. היא חושבת שבכך שהיא מכינה לי את אותו סנדוויץ' בבוקר היא ממלאת את תפקידה מעל ומעבר, בעוד שהייתי מעדיף לרעוב כל היום בשביל שיחה אימהית כנה וחיבוק.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
