הו, סליחה! כדור-אקדח נבעט,

אשר ירה ללא רחם

רוצח קר-מבט,

חסר-עיניים, פֶּה ושם.

אולי אם רסיס היה נכנס

לתוך כתפי, אוזני, חזי;

אם רוצח רע, מותסס,

היה יורה כדור גם בי –

אולי עיניי היו בעצב

מביטות אל העולם!

לא כרגע – סלח לי,

אהיה חמים ותם,

אלטף את הכתפיים של הבן שלידי

יושב, שלוב-רגל ומבטו

יורד לי מטה-מטה. ואני

אוריד את מבטי גם כן. אצלו

הכל פועל, זקוף התורן.

גם אני לא יכול להתאפק.

מבטי טרי – ודאי – כגורן,

ושלו: מנוסה, בודק.

אני סחורה, אני רהיט,

בכל זאת נוח – אך דומם.

והכול בגלל איזה פליט,

כלומר: כדור-אקדח חסר-כל-שם.

.

אני לא יודע מה קרה לי. אחרי הרצח, הגעתי למרכז הגאה בגן-מאיר. ביישן, סגור, מופנם, חסר ביטחון. לא קלטתי שהגוף שלי נראה שונה ממה שהוא נראה כל חיי, שהפנים שלי נעימות-למראה באופן כללי, שאני יודע לנהל שיחה באופן יותר מעניין מהרבה אחרים. החמיא לי שהרבה אנשים מתחילים איתי. מהר מאוד גדלה בתוכי מפלצת של ביטחון עצמי, הייתי משוכנע שאני יכול להשיג כל אחד. התנהגתי בהתאם.

בשיר אני שואל אם המצב היה שונה לו אני הייתי נורה, ומודה בעובדה שכל ההתנהגות ה'פרחית' הזאת שנדבקתי בה היא באשמתו של הרוצח לא פחות. לולא היה ירי, מעולם לא הייתי מגיע לגן מאיר, והיה עובר עוד זמן רב עד שהמפלצת הייתה גדלה בתוכי. אני מבקש סליחה מהכדור, שאני מנצל אותו לרעה: במקום לתמוך ולהיתמך, לדבר על הרצח, אני מבלה את זמני ברדיפה אחר בחורים, לרוב. היום, במקרה, נדחיתי בפעם הראשונה בחיי, וזה לא היה נעים. זה הדבר שהעיר אותי מהחלום הזה – אני לא פה כדי להתמזמז עם כמה שיותר, אלא כדי לאסוף את השברים.

לפני (כמעט) שנה בדיוק, כתבתי את הפוסט "שימפתילין, ונגמור עם זה", המספר על חוויה לא נעימה, בה קיבלתי נזיפה מדתי אחד ברכבת לת"א, שלא הבין למה אני לא רוצה לשים תפילין. מעבר לכך, הרחבתי על דעותיי בקשר לדת וכפייה דתית בישראל. מגיב אחד בולט מבין כל המגיבים (שבפוסט זה יקרא י') הוספתי מאוחר יותר למסנג'ר, כי הוא טען שהתגובות לפוסט הן פלטפורמה דלה מכדי לשטוח את כל טענותיו. הוא טען שחלק מ'הכפייה החילונית', מושג אליו נחשפתי לראשונה דרכו, אפשר להסביר רק דרך התעמקות באיסורים שונים הבאים מספרות חיצונית לתנ"ך עצמו, התעמקות שאי-אפשר לבצע בתגובות. רציתי להבין יותר לעומק את הכפייה החילונית עליה הוא מדבר. חלמתי אז שנצליח ליצור דיאלוג אמיתי, רציני וכנה בין חילוני לדתי.

יומיים לאחר הרצח, יום ג' ה- 04.08.09, התנפץ חלומי. החלטתי לנהל איתו שיחה על פיגוע הירי במוצ"ש ה- 01.08.09, וחבר קרוב מביה"ס (שבפוסט זה יכונה ע') החליט להצטרף גם-כן. המגיב-הדתי לא הסתיר מעולם את העובדה שאינו רואה בעין-יפה (בלשון המעטה) את הקהילה הגאה ומעשיה, ובכל זאת - רציתי לשמוע מה יש לו להגיד.

"מה שלומך?" שאל י' את חברי ע', שענה שהוא בסדר, למרות מה שקרה בסוף השבוע. "צריך להמשיך הלאה, כמו שאותי היום הסַפָּר הרג. אבל איך אומרים - לא בוכים על שיער שנרצח", הייתה תשובתו של י'. אני וחברי התקוממנו על ההשוואה של בני-נוער שנרצחו לשיער שנגזר. הוא הצטער. לאחר מכן, אמרתי לו את מטרת השיחה מבחינתי - לשמוע מה דעתו על הפיגוע ומה הוא מרגיש. הוא אמר - וזה בעיקרון הבעיה העיקרית שלו עם הקהילה - שישנה התעקשות מסוימת מצד קהילת הלהט"ב (קהילת הלסביות, ההומואים, הטרנסג'נדרים והבי-סקסואליים) להפוך את ה- 1 לאוגוסט ל"יום שחור לקהילה", ולדעתו זו הבעיה: הקהילה מנסה להבדיל את עצמה מיתר העם. שאלתי אותו אם הוא זוכר את הפיגוע בישיבת 'מרכז הרב'; הוא אמר שהפיגוע היה יום שחור לישראל ולא לציונים הדתיים. אמרתי לו שאחוזים רבים מכלל הציבור אינם רואים בלהט"בים כחלק מהציבור, ולכן הפיגוע הפך ל'יום שחור לקהילה' ולא לכל ישראל, מטבע הדברים. ידעתי שדעתו של י' על הקהילה, בתמצות קיצוני, היא "אני בסדר איתם אבל שלא יצעדו" (לא רק בירושלים - אלא בכלל; שוב, כך מבדילה הקהילה את עצמה מיתר העם וזה לא בסדר). אמרתי לו את זה. הוא ענה לי ש'אנחנו' מתעקשים לא להבין עד כמה המצעדים פוגעים בנו. שאלתי אותו, שאלה שלא נענתה, אם הוא יחליט 'בשבילנו' מה לא בסדר ומה כן.

לאחר מכן, הגענו לנקודה הקריטית של השיחה, והדיון שלי עם י' באופן כללי - אמר לו ע': "המחאה שלהם, כהומואים, היא לא נגד התורה. הם פשוט לא מאמינים בה, מכבדים אותה ואת מצוות הדת אבל לא דבקים בהן כי הן לא הולמות את עולמם. למה הם צריכים להיפגע מכך שאנשים אחרים מאמינים בה?". ענה לו י': אז תפסיקו עם עניין ה"גאווה", כי איתו אתם פוגעים בעצמכם או גורמים לאחרים לפגוע בכם"; וגם אמר, לאחר מכן: "תהיה גאה בהיותך הומו, בלי לצעוד, ובלי ללכת עם דגלים". זוהי טענה מוכרת לי. הרבה סטרייטים אומרים שהם בסדר (לכאורה) עם להט"בים, אבל לא מבינים למה הם צריכים לעשות מצעד כל שנה. אני תמיד שואל בחזרה, אם הם מכירים את המימונה, למשל – כמו שעשיתי הפעם עם י'. המימונה זהו חג מסורתי של מרוקאים, שבעיקרון רק מרוקאים אמורים לחגוג. כיום, אינספור אנשים מעדות אחרות מצטרפים לעדה המרוקאית בחגיגת המימונה. שאלתי את י', כמו שאני שואל אנשים אחרים, אם בכך שהמרוקאים חוגגים את המימונה הם מפרידים את עצמם מיתר עם ישראל. ענה לי י', שהמימונה באה לציין משהו; אמרתי לו שגם מצעד הגאווה, במקורו, הוא לציון מהומות סטונוול. י' אמר לי שהמימונה היא שמחה, אבל 'יום הציון הזה של הגאווה לא אמור להיות שמח, אבל הוא כן'. ולמה הוא לא אמור להיות שמח? 'כי אתה מציין פה יום שבו פגעו בהומואים בניו-יורק'. ברור שהוא לא טרח מעולם לבדוק מהו הדבר הזה, מהומות סטונוול, ומורשתו, כי מצעד הגאווה בא לציין את ההתקוממות של הלהט"בים בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית, ולא את עצם הפגיעה. אז שאל אותנו, את ע' ואותי, אם זו זכותו לעשות "יום ציון למותו של יצחק רבין עם טרנסים וריקודים ברחובות". אמרנו לו, שרצח רבין היה רצח, ואין בו שום אלמנט שמח לאף אדם שפוי. במהומות סטונוול, עם כל הפגיעה בהומואים, ישנו אלמנט משמח, כי זוהי הפעם הראשונה בה להט"בים התארגנו למען זכויותיהם - וניצחו, לאחר שנים. אמר לנו י': "ובזכות הרצח [של רבין] נמנע אסון של מסירת שטחים ממדינת ישראל; זה טוב בשבילי". כאן התפוצצה השיחה.

שימו לב לכמה אלמנטים חוזרים בשיחה, ואצל י' באופן כללי, מהיכרותי איתו: הטענה השקרית שהוא 'בסדר עם הומואים' (אין לי שום דבר נגד הקהילה, אבל...); הרצון להחביא אותנו מתחת לשטיח (תהיו הומואים, אבל אל תצעדו; ואי-הבנה בסיסית של הקהילה (למה יום לציון הגאווה אמור להיות שמח?). אני וחברי לא יכולנו להמשיך לדבר איתו אחרי שהתחיל להצדיק את רצח רבין. אני כתבתי לו לפני שניתקתי את השיחה: "חלמתי אז, כשהוספתי אותך למסנ' לפני שנה, שנוכל לדבר, ליצור דיאלוג אמיתי. אני לא יודע אם אנחנו נכשלנו או שזה פשוט בלתי אפשרי. אני רק יודע דבר אחד - יותר מדי אנשים כמוך חושבים שהם נאורים כשהם הדבר הכי רחוק מזה שאפשר. אני יודע הכל על מסע לגילוי עצמי וקבלה עצמית. אני מציע לך לפקוח את העיניים ולעשות אחד. היה שלום".

אני לא כותב את הפוסט הזה כדי להראות לכולם עד כמה שדתיים לא מוכנים לקבל הומואים. אני כותב את הפוסט הזה כדי להמשיך את החלום. במדינה שלנו נראה לפעמים כי רב השונה מן המשותף בינינו, אבל אנו חייבים לחתור למציאת המכנה המשותף ולא הדברים המפרידים בינינו! לא יהיה קיום למדינת ישראל, הן כמדינה יהודית והן כמדינת כל אזרחיה, אם לא נדע לנהל דיאלוג אמיתי עם האחר. היה לי חלום אמיתי, להבין את האחר - במקרה הזה, את המגזר הדתי - כדי שאוכל לפגוע בו פחות ולהתחשב בו יותר. זה לא יצא לפועל כפי שתכננתי. אני לא מוצא בתוכי כוחות, כרגע, להמשיך ולדבר עם י', להמשיך את הדיאלוג עם השונה ממני. הקהילה שלי עוד מתאוששת מהאירוע הקשה בתולדותיה בישראל, ותפקידי כרגע הוא לחשוב על עצמי קודם כל, ועל קהילתי.

זה לא אומר שכך המצב יישאר. אני מקווה שבסופו של דבר אמצא בי את הכוחות לדבר שוב עם י', להתנצל בפניו ולבקש את סליחתו, ולהמשיך מהמקום בו הפסקנו. עליי להבין שלדעות שלי אין לגיטימציה 24/7 - עליי לדעת לשתוק לפעמים ולקבל ביקורת או לשמוע דעה שונה, שאולי אינה מחמיאה לי. עליי להבין את האחר בלי לשפוט אותו, לפני שאנסה לדבר איתו, או לשנות אותו - אם הדבר רצוי מלכתחילה.