אמא, ולמה תבכי במסתרים?

השמש שולח לנו חיוכים,

הרוח מלטף פנינו –

שמעי את ציוצי הציפורים!

איפה חיוכך? חיוכך הנצחי,

לא ראיתי אותו כבר שנים,

כל הזמן בוכה על כאלו דברים

וכאלו דברים

לא עוצרת לראות, בחלוף השנים,

מה השגת, מה קנית, מה מכרת,

מי נישקת, מי חיבקת, מי ילדת,

מה קיבלת, מה נתת, מה איבדת...

אל-נא תקטרי, כי את חיה ונושמת,

אם תרצי, גם תוכלי, לרוץ בשדה כארנבת,

לעוף בשמיים כציפור נדירה,

או פשוט לטייל כאישה-כה-יפה.

אמא, אל-נא תבכי,

אשאל אני שוב: איפה החיוך הנצחי?

איפה החיבוק שנהגת לחבק,

איפה הנשיקה שנהגת לי לתת?

אמא, חייכי-נא יותר,

על הכל לא צריך לוותר,

ראי את האור אפילו אם חושך היום,

אל-נא תוותרי, תחלמי עוד חלום!

מה את תרצי? אתן לך הכל!

האם תהיה זאת שמלה בכחול?

או שאולי ירוקה? עם שרשרת פנינים?

רק תבקשי ואעשה מעשים,

אביא לך ירח משמיים של לילה,

אביא לך פרח מגן-עדן מעל,

אביא לך את פושקין ונגן בללייקה

שיספרו וישירו סיפורים על גמל!

אביא לך ארמון ענקי מענבר,

אביא לך צעצוע אהוב-מילדות,

אביא לך זיכרון מיוחד שזמנו כבר עבר,

אתן לך הכל עד חצי-המלכות!

אך יודע אני שהדבר היחיד

שלעצמך תבקשי

יהיה להחזיר לך את סבתא,

מגן-המתים.

יודע אני שעצב פה רב,

הפצע עדיין טרי-הוא עם-דם,

גם אני הייתי רוצה לראות שוב את סבתא,

האהובה עלינו מכל האדם.

אך, אמא, אל תרבצי באבלך,

סלקי עננה שחורה שמעל,

ראי – את פושקין הבאתי,

יחבר פואמות ארוכות על גמל,

השמלה הכחולה-ירוקה שם שוכבת,

רק הפני מבטך ותתקלי בפנינים,

הנה גם ירח משמיים של לילה,

ומגן-עדן-למעלה הבאתי פרחים.

אם רק תעצמי את עינייך,

תראי שאת בתוך ארמון מענבר,

על צריחו, במקום דגל,

זיכרון מיוחד שזמנו כבר עבר.

ההבטחה שלי לך גם קיימתי,

יש לי גם צעצוע אהוב מילדות,

הכל לך הבאתי, כל שיכולתי –

מעל ומעבר חצי-המלכות!

ואני יודע שכשתראי את עצמך

לבושה בפנינים,

בשמלה כחולה-ירוקה

ועם פרחים שמימיים,

כשתראי את עצמך על ירח של לילה,

בתוך ארמון מענבר,

מחזיקה בידך צעצוע-אהוב,

ועל הצריח מתנוסס לו זיכרון של עבר...

אני יודע שאם תראי את עצמך

כמו שאמרתי, והרי אין כוח ככוחו של חלום,

תיפתח-נא הדלת בתוך ארמונך

וסבתא, אמך, תיכנס-נא הלום.

רק התנאי היחיד לכל המאורע,

יהיה שתמיד תשמרי חיוכך הנצחי –

זכרי-נא אמא, לא משנה מה קרה:

אף-פעם – אף-פעם – אל תוותרי!