הגשם הראשון של החורף

תפס אותי בחדרי, לא מוכן.

טיפות קטנות ניתזו על עורי

בעודי מותח ידיי להציל

את מעט הכביסה היבשה שעוד נותרה.

הוריי הרחק מכאן, אחי ישן,

ואני לבד עם הגשם

מחייך חיוך מטופש,

מברך את החורף

מברך אותי בו.

סודות הקטנים של קיום

מרטיבים את שערי

מבעד לחלון הפתוח.

עברו עשרה ימים מאז כתבתי פה בפעם האחרונה. אמא חזרה מהביקור שלה למחוזות ילדותה, ונסתיימו שבועיים של סבל, בלי אמא, רק אני ואחי מנסים לשמור על הניקיון וללמוד אין ממיינים כביסה ומפעילים את המדיח. אבא בנתיים היה עסוק בעבודה, או בלבגוד בה עם המאהבת שלו. לא מצאתי בעצמי את הכוחות לכתוב משהו, מה גם שלא היה משהו מעניין לכתוב. לפני שלושה ימים הגיע מכתב מקרן ידידות אמריקה-ישראל, בו נאמר שקיבלתי מלגה מקרן המלגות ע"ש שרת, שידועה יותר כ"קרן שרת". הסכום גדול ויממן לי שיעורי נגינה והוצאות נלוות לשנתיים הקרובות. אני בעצמי חשבתי שלא אזכה בכלום וזה בא בהפתעה גדולה. אמא מאוד שמחה, דיברנו בדיוק 20 דקות, אחרי שחזרתי מביה"ס ולפני שהלכתי לסבא לאכול, ואז נרדמתי והיא נסעה עם אבא (שכאמור, בוגד בה) לאיזה פסטיבל שירי זמר רוסיים בצפון. ביום שבו היא חזרה היא התקשרה אליי בהפסקה, כולה שמחה ורעננה אחרי שבועיים חופש. ואני, עייף אחרי שבועיים מטורפים לכל הדעות, בידיעה שאבי שלי בוגד בה, כבול בקשר השתיקה שלי ושל אחי לא לספר לה על כך, גימגמתי. היא חשה בזה, שמעתי שכן, משהו בנימתה נשבר ובחירת המילים הייתה שונה מהרגיל. אולי מחר הכל ישתפר ואולי באמת תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה עם ברכותיה.

רק עכשיו חזרתי הביתה. רק עכשיו, נשבע לכם. קמתי בשש בבוקר, בשבע כבר הייתי בדרך לתחנת האוטבוס, חזרתי הביתה מביה"ס רק לשעה קלה (שמחציתה הושקע בהתכוננות אחרונה לשיעור הנגינה היום) והמשכתי לקונסרבטוריון. נשבע לכם, רק עכשיו חזרתי הביתה. אני מתחיל לתהות אם כל הדברים שלקחתי על עצמי השנה באמת שווים את זה; או שאולי סתם קשה לי כי אמא נסעה לחו"ל לשבועיים ורק לי באמת אכפת מלעשות כלים או - חס וחלילה! - כביסה, מפעם לפעם. אני מתחיל יותר ויותר להבין שאצטרך להתפטר מהעבודה, כי פשוט אין לי זמן להכל. אני לא יכול לשיר פה, ללמוד שם, לנגן במקום אחר, וגם לישון, להכין ש"ב או ללמוד יצירות לשיעור הבא. לא מסוגל, לא יכול, אין לי זמן, או שלפחות איני מצליח לארגן היטב את הזמן הקיים. היום קיבלתי עוד מכה ניצחת בפרצוף; מכל מיני סיבות שאין ברצוני לפרט כרגע, ביקשתי היום ממנהל הקונס' שלי להשאיל לי כלי (להלן: טוּבָּה) נוסף לזה שיש לי בבית, שאשמור באקדמיה בת"א בשביל שימוש תזמורת ביה"ס. במהלך שיחתנו נזכר הוא שביום ראשון האחרון (ה- 14 לחודש) לא הייתי בתזמורת, בגלל שמיום ראשון האחרון התחילה לפעול חמישיית כלי-מתכת בביה"ס, בדיוק בשעות של התזמורת. כשאמרתי לו זאת, התרגז, אמר שידבר עם רכזת המגמה, שמחויבותי הראשונה היא לתזמורת ושאין מצב שהוא ייתן לי לפרוש. בנוסף לזאת, הזכיר לי שטובה זה כלי מסובסד, וחלק מתנאי הסבסוד הוא נגינה בתזמורת; אין תזמורת: אין סבסוד. לא אנגן: לא אקבל סבסוד. כלומר: אצטרך לשלם פי שתיים או יותר ממה שאני משלם עכשיו. נחמד, נכון?

מרגיז אותי דבר אחד במיוחד: כשהזכרתי לו שיש עוד טוביסט בתזמורת, שמסוגל לנגן את התפקידים לא פחות טוב ממני, הוא אמר שזה לא משנה ושהתזמורת צריכה אותי. לאותו טוביסט שני המנהל הזה רצה לתת סולו עם התזמורת לפני שנתיים, למרות שכבר רשמתי לעצמי הישגים רבים יותר ממנו באותו הזמן. אז הוא לא ספר אותי, אבל כשיש לי סיבה אמיתית בגללה אני חייב לעזוב את התזמורת לזמן מסוים - פתאום הוא לא נספר? כל פעם מחדש אני עומד נפעם מול כל התככים והמזימות במוסד הקטן שלנו, בעיר הקטנה עוד יותר. כמה מניפולציות מופעלות, כמה רצונות מתנגשים יום ביומו. הקונס' הזה הוא עוד אחד קטן, ואני מתאר לעצמי מה קורה בגדולים יותר, בת"א למשל. אפילו כשהצעתי לו, כמנחת פיוס, שאני אגיע לתזמורת ישר מן ההרכב בביה"ס - אבל באיחור של חצי שעה, הוא סירב; "אלו השעות שלי: 17:30 עד 20:30; תהיה שם". תהיה שם? אני צריך להיות שם, ובביה"ס, ובאקדמיה ובעוד חמש-מאות מקומות בו זמנית. תהיה שם?

קשה לי להתמודד עם זה כרגע, במיוחד שאני עוד צריך לנקות את הבית, להתכונן למבחן במתמטיקה שמתקרב, ועוד לסבול את כל האנשים שאני מכיר מהקונס' שאומרים לי עד כמה התזמורת (ממנה אני רוצה ונאלץ לפרוש) מדהימה ומקצועית ומפתחת לי את השמיעה, כשבסופו של יום אני יודע שהיא לא באמת שווה את זה.

כשאני הייתי יונתן שפירא

בתה של אימי

אהבה אותי מאוד,

ולילית התענגה על זרעי

יומם וליל ולא הפסיקה

לבקש עוד ורק רצתה.

כשאני הייתי יונתן שפירא

אמרו את שמי בחיסור הברה

למען כוחי יימעט

ואפסיק להיות משוש עולם

שאפו תקוע באחוריו.

כשהפסקתי להיות יונתן שפירא

וירדתי מבמת חיי,

אחורי נתקעו באפי

המדמם מסטירת לילית

ואימי כעסה מאוד.

-

אתחיל את הפוסט בשיר. כבר שבועיים מאז חזרנו ללמוד. היה מסקרן לראות אנשים צעירים ממני לומדים בביה"ס, היה מוזר לחזור למסגרות הקודמות, היה מוזר לי ערבוב הכיתות בהתחלה, היו מוזרים לי האנשים החדשים. עכשיו כבר לא, והכל מסתדר. אומנם הייתי קצת בדיכאון פוסט-לימודים בהתחלה ושקלתי לרצוח את מחברותיי, אבל לאט לאט המצב השתפר ועכשיו אני רק מצפה להמשך השנה. אולי לא תהיה שביתה הפעם, ואולי יהיה טיול שנתי ויום כיף ופסטיבל אומנויות ראוי לשמו. ואולי סופסוף אמצא אהבה, ואולי רק אולי.