ליהיות טיפש כמו כולם.

שכחתי שיש לי את זה..
רציתי להגיד כ"כ הרבה שאמרתי רק לעצמי.

צדקתי, באמת דיברתי איתך המון כשהייתי שם, אפילו כשלא דיברנו.

קבעתי לעצמי עד היומולדת, אם ידעת או לא, אבל אני חושב שזה השתנה.

לא כי קיבלתי הכל, ולא כי הצלחתי.

אלא כי הצלחתי לא לרצות את זה יותר.

כל המטרה הייתה להוכיח לך משהו...

שאני יכול להיות שם ויכול להיות מה שרצית שאהיה.

כנראה שהוכחתי לעצמי. אני יכול. אבל כבר לא רוצה.

אמרתי לאלינה שזה בזכותה והיא בכלל לא יודעת על מה אני מדבר.

היא הראתה לי שאני לא משוגע. שיש אנשים משוגעים כמוני, וזה נורמאלי לחלוטין להיות משוגע.

זה באופנה.

אז תראי, אף פעם לא תצאי לי מהחלק הגדול הזה בלב.

אבל החלק הזה, כמו שהבנתי, הוא הצד של העבר.

תמיד אמשיך לשאול אם ניפגש, ותמיד ארצה חיבוק.

אחרי הכל זה תמיד יהיה כמו שיבה הביתה ממסע ארוך, גם אם רק לארוחת ערב.

אבל אלך אחרי הארוחה, אולי מחייך, אבל לא מאוהב.

אין טעם שאראה ואוכיח לך. המטרות השתנו, אני הוכחתי לעצמי.

אחרי הכל, מי יותר חשוב ממני? =)

מצאתי מקום להרגיש בו בית.

אמנם מרגיש כמו בית מושכר, בניגוד לקוטג' איתך.

אבל מרגיש מספיק כמו שלי כדי לתת לי אמונה.

מצאתי אהבה חדשה, aint it?

ולשם שינוי, היא בריאה בחולי שלה, ושפויה בשיגעון שלה.

שיגעון וקנאה תמיד יהיו, השאלה היא איך הופכים אותם לרוגע ושלווה,

לא לשלוותא.

והיי, זה הגיוני לשאול שאלות, ויותר מזה, לקבל תשובות.

אז אני מניח שפשוט... אני מרגיש מספיק טוב עם עצמי כדי לתת לי עוד חודש או חודשיים.

להתמודד עם המצב הפעם, כי לשם שינוי הוא מביט למעלה.

אני מביט למעלה.

רק כדי להגיד תודה.

אוהב אותך. ותמיד אוהב.

אבל תמיד ארצה שנישאר ידידים...

ומורן, you can just go and fuck yourself

just for the record =)